שיחת טלפון

רגע אחד אני צריך לענות לזה. הי מה קורה? זה אתה מדבר.
סמי עמד משותק. הוא נראה כאילו בלע רוח רפאים. מסביבו כולם נקרעו מצחוק. הם חשבו שהוא משחק אותה כאילו שמע את עצמו בצד השני של הקו. רשת הטלפונים נפלה והם השתובבו במשרד, מתקשרים אחד לשני, כמו שילדים קטנים משחקים עם ווקי טוקיז חדשים בחצר. בודקים מי מקבל שיחות ומי לא ומעלים השערות מה קרה. הוא לקח את הטלפון ואמר, ככה מתוך קטע: "רגע, תנו לי להתקשר לעצמי, נראה אם יש תשובה." כולם במשרד נקרעו מצחוק.
והוא ענה.
הוא לא ידע שזה הוא. בכל מקרה הוא לא חשב שזה הוא. הוא לא ידע מה לחשוב. העובדה הייתה שחייג את המספר שלו, ומישהו ענה לו. הוא ציפה לקבל את הצפצוף המעצבן הזה של מספר שגוי או לפחות הודעה שאומרת לו שהוא התקשר מהמספר ממנו הוא מדבר, ושהוא אידיוט. אבל לא. מישהו ענה לו, מישהו שנשמע ממש כמוהו. הוא יכול לזהות את הקול הזה בכל מקום, למרות שלעתים רחוקות שמע אותו בעצמו. הוא יכול לזהות את הקול הזה בכל מקום כי הוא יודע כמה הוא שונא לשמוע את קולו מוקלט, או דרך אפרכסת. הקול אמר לו: "הי, מה קורה? זה אתה מדבר אל…!" לפני שהוא ניתק. זה נשמע כאילו הוא היה באמצע משהו כשענה.
בכל מקרה זה תפס אותו עם המכנסיים למטה. וקצת גרם לו לרצות להשתין בהן עכשיו. כמה מוזר, הוא חשב, איך שהדברים המפחידים ביותר קורים באור יום, במקומות המוכרים ביותר, כשאתה מוקף באנשים שאתה רואה יום יום. הוא המשיך לעמוד שם, עוד הרבה זמן. הוא לא הצליח להתגבר על עצמו. זוז. הוא אמר. תזוז. תעשה משהו. מה קרה לך?
מסביבו המשרד געש וקצף. אנשים היו על הרצפה מצחוק. הבדיחה שסמי יתקשר לעצמו הייתה מצחיקה, וזה שהוא ענה לעצמו היה אפילו יותר טוב, אבל התגובה שלו, האימה הלבנה שהפכה אותו לשקוף, הבעת הפחד על פניו שהייתה כמעט אינפנטילית, תיאטרליות כזו אף אחד לא ציפה ממנו. סמי הוא בחור מצחיק. כולם יודעים את זה. אבל הפעם הוא באמת צבר לעצמו כמה נקודות בתור הבחור המצחיק של המשרד.
מן הסתם גם הוא לא ציפה לזה. כשהתחיל להפשיר, הרבה אחרי שהצחוקים סביבו שכחו ואנשים חזרו לדבר בינם לבין עצמם על דברים אחרים, יותר קשורי עבודה, הוא התחיל לתהות על מה בעצם הוא עשה לעצמו. איך לעזאזל הצליח להפחיד את עצמו ככה פתאום. והוא לא התכוון לכך שענה לטלפון והפחיד את עצמו, זה מגוחך. אלא איך קרה שבאמצע יום כל כך רגיל, יום נחמד דווקא, יום בו הרגיש טוב מספיק עם עצמו כדי להיכנס למשרד ליד ולזרוק בדיחה לחלל האוויר, הצליח להבהיל את עצמו סתם ככה. כמו כלום. ואיך בדיחה פשוטה שנזרקה לחלל האוויר, דבר שבשגרה, הצליחה להפחיד אותו בעצמה שלא ידע שאפשרית. אולי חטפתי שבץ? חשב. זה יכול להיות. ככה זה מרגיש?
הוא הביט על הטלפון בידו. מכשיר קטן ושחור, על הצג הסתובבה לה אנימציה שמחה. להבות וכדורים. משהו מגניב. המכשיר הקטן והמגניב הזה החזיק בחובו משהו נורא ואיום. מתוך המכשיר הקטן הזה פרצה אימה שלא הכיר עד עכשיו.
את שאר היום הוא בילה בשתיקה. בדיחה אחת עלתה לו בכמה שנים מהחיים. הוא חשש ממה שהוא עלול עוד לומר. את הטלפון הוא לא הסיר מעיניו. כשהיה במשרד (ושם היה רוב היום. הוא היה מפוחד מכדי לצאת ולהתרועע) הניח את הטלפון על השולחן, שם, בפינה, איפה שהוא יכול לשים עליו עין. כל כמה דקות היה פוזל לראות ששום דבר לא קורה. שהוא לא מצלצל או שלא מתקבלת הודעה או שהוא לא מצמיח רגליים שחורות קטנות ומטפס למטה מהשולחן למשרד השני לאכול את המזכירה. הוא לא ידע לאיזו רעה לצפות מהמכשיר. הוא ניסה לעבוד, להסיח את דעתו. הוא אמר לעצמו ששום דבר לא קרה ובגילו זה נורמאלי. כל רגע פזל אל המכשיר. הוא הרים אותו, הסתכל עליו מקרוב, הניח אותו שוב בצד השני של השולחן, ועדיין המשיך לפזול אליו. הוא לא הצליח להתרכז בשום דבר אחר. היה משהו בטלפון הזה. היה מישהו בצד השני. הוא התקשר למישהו הזה. מה אם המישהו הזה יתקשר בחזרה? זה מה שהוא היה עושה, אם מישהו היה מתקשר אליו ומנתק, כפי שהוא עשה. אז מה? זה סתם מישהו. אתה מתנהג כמו מטורף. מי שזה לא יהיה, הוא בטח מבולבל יותר ממני. הוא הגיע להחלטה. הוא לא ייתן לבלבול לנצח אותו. הוא ייקח את העניינים בידיים ויתקשר לאותו המספר שוב. יענה מי שיענה, הוא יברר מה הסיפור. ממתי הפכת להיות כזו נקבה? ממה אתה חושש? מעצמך? שלוט בעצמך! תהיה גבר!" הוא הרים את הטלפון, לחץ על כפתור הסנד, והניח אותו חזרה נמרצות. לחיצה אחת מעלה את המספר האחרון שחייגת, וזה היה המספר שלו. אין טעות, זה החזיר את מלוא האימה שחש מקודם. המחשבה על הקול בצד השני, ואיך שהרגיש כששמע את הקול מדבר אליו.הוא הרים את הטלפון ושם אותו על השולחן של אחראית תפעול. "תתקשרי מהטלפון הזה." הוא דרש.אחראית תפעול הייתה ילדה בת עשרים ושתיים שלעתים רחוקות קמה מהשולחן. היא הייתה חסרת תועלת. "תפתח תקלה ותעדף אותה כמו כולם." היא אמרה. היא אפילו לא הרימה את המבט מהמסך. ילדה קטנה מאחורי שולחן. "אני מקווה שיום אחד את תצאי מדעתך" הוא אמר לה והלך לשים את הטלפון על השולחן של מומחה לטלפונים, או מנהיג צוות מומחים, או איך שלא קוראים ללבקן הזה. אי אלו מהלכים שהיו לו עם אחראית תפעול, שקודם מאוד נהנתה מהבדיחה היפה שלו, הלכו לעזאזל. היא לעולם לא תעשה בשבילו כלום. גם לא מנהיג צוות המומחים, אבל לא בגלל שקרא לו לבקן, אלא בגלל שאף פעם לא עשה כלום בשביל אף אחד. כל שיחה איתו התחילה ב"לא."
"אבל יש בעיה עם הטלפון שלי. אתה חייב להסתכל על זה". הלבקן אמר לא, כדרכו בקודש. הוא אפילו לא הקשיב. הוא אמר שהטלפונים לא עובדים כי יש בעיה ברשת, ושזו לא בעיה שהוא יכול לפתור אז שיעזוב אותו בשקט. סמי הסביר לו שהטלפון שלו כן עובד, וכשהוא מתקשר הוא עונה, מה שלא ממש עזר ללבקן להבין את "הבעיה." הוא פשוט הציע לו, לסמי, בפעם הבאה לא לענות. זה היה טיפוסי מצד הלבקן, להתחכם אל מול מצוקתו של הזולת. אנשים בעמדה שלו שואבים סיפוק אדיר מלהפנות פניהם של אנשים נזקקים ריקם, זה גורם להם להרגיש נחוצים, אך בעת ובעונה אחת מעצבן אותם נורא, כי מציקים להם כל הזמן.
אז סמי נשאר עם אימתו בידו. הישועה לא תבוא ממחלקת התפעול. או לפחות ככה הוא חשב. אבל בלי ששם לב הלבקן עזר למישהו, בפעם הראשונה בכל הקריירה הטכנוקרטית שלו. הוא לא התכוון, אבל ההערה העוקצנית נתנה לסמי רעיון. כמובן, אם זה הוא שענה לטלפון, אז הוא אמור לקבל שיחה עוד מעט.
הוא לא ידע שזה נכון. מאיפה לו לדעת שההוא שענה היה הוא מעתיד? אולי זה היה הוא מהעבר? מן הסתם היה זוכר שיחה כזו. ואולי לא? אולי זה היה הוא מיקום צדדי איפשהו מקום, בו כולם סגולים, חוץ מהלבקן שהוא לבן? ואם זה היה הוא מהעתיד, איך הוא יודע ממתי בעתיד? מי יודע כמה זמן הוא יצטרך לחכות לשיחה הזו. ייתכן שיעבור ימים, חודשים, שנים! הצפייה תהרוג אותו. וכשהוא יקבל את השיחה, איך הוא ידע שזה הוא? ומה הוא יגיד?
את התשובה לזה הוא ידע. הרי הבחור בטלפון – הוא בעצמו – ברור שזיהה אותו. אולי יש להם שיחה מזוהה מתוחכמת מהעתיד שיודעת לזהות שיחות מהעבר. או אולי הוא פשוט רשם את הטלפון. (הוא רשם את הטלפון הנוכחי שלו, טלפון של העבודה, על פיסת נייר ושם בכיס. הוא צריך לזכור להוציא אותו בבית לפני ששם את המכנסיים בכביסה). ומה הוא יגיד הוא גם יודע, הוא כרגע שמע את זה.
ומה אם יחליט להגיד משהו אחר? מה אם משהו יקרה לו והוא לא יוכל לענות?
"לא יודע. דווקא נשמעתי די טוב בטלפון. עליז כזה. שמח." אמר לעצמו. הוא כבר הרגיש יותר טוב. הוא פחד פחות. הוא יכול להמשיך ביום העבודה שלו. הטלפון לא נראה מאיים כל כך יותר. פחות דבר שיקפוץ וינשך אותו, יותר דבר שיקום ויסביר את עצמו, בקול עמוק ומרגיע, עם תרשים זרימה. כשיגיע הביתה לא יאמר מילה על כך לאשתו, כך החליט. זה הולך להיות הסוד הקטן בינו לבין עצמו. פשוטו כמשמעו.
סמי הרגיש טוב יותר. הוא הרגיש טוב עם עצמו כמו שמרגיש אדם שיש לו למה לצפות בחיים, ולסמי הייתה שיחת טלפון חשובה מאוד לצפות לה. הציפייה רק הטיבה עימו. הוא בילה את ימיו בעיסוקיו ואת לילותיו בחלומותיו, ורק מדי פעם חשב על השיחה הצפויה, ועל מה הוא הולך לומר, ומה הולך לקרות. היה מעט מאוד לתכנן. מעט מאוד בחירה. לפעמים חשב לעצמו שאולי יאמר משהו אחר. הוא חשב על לענות בקריאת "בונבוניירה!" או אולי עם איזו קללה. לפעמים הוא חשב לעבוד על עצמו בטלפון, לומר שהוא מישהו אחר, או לפרט בפני עצמו מהעבר מה הוא לבש, או מה הוא עשה באותה העת (עומד בשקט, מפוחד, חיוך אינפנטילי על פניו), או אולי אפילו לא לענות בכלל! אבל מחשבות אלו גרמו לו לתחושת חוסר ודאות לא נעימה והוא זנח אותן במהרה. חוץ מזה ההגייה בשיחת הטלפון הממאנת לבוא הסבה לו נחת והסחת דעת מרובה, והוא עשה זאת רבות כשהמציאות מסביבו אכזבה. "הלוואי והייתי מתקשר עכשיו" היה אומר לפעמים בישיבות משעממות או כשהבוס גער בו. לעתים הרגיש שלא יוכל להתאפק עוד, וחשב להתקשר לעצמו שוב. אבל לא. הוא לא רצה להרוס את זה לעצמו. סמי היה מאושר כפי שרק אדם היודע מה הולך לקרות בעתיד יכול להיות. אמנם, הוא ידע רק על דבר אחד שהולך לקרות בעתיד, אבל זה די והותר. זה יותר ממה שרוב האנשים יודעים.
ימים באו והלכו. ימים, שבועות, חודשים. מי יודע. בינתיים החברה בה סמי עובד השיקה מגוון רחב ומלהיב של טלפונים סלולאריים חדשים, דור על גבי דור של טלפונים סלולאריים, עם מסכים, וצגים, ומוזיקה, ותכנים וכל מני דברים. אך סמי סירב לכל הצעה להחליף את הטלפון שלו, וגם לא את המספר. אפילו כשקודם לתפקיד משנה עורך תוכן סירב לקבל מכשיר משוכלל ויוקרתי יותר התואם את מעמדו החדש. הלבקן בכבודו ובעצמו, ששאב גאווה רבה ממכשיריו החדשים והנוצצים בא להציג בפניו את יכולתם של מגוון המכשירים החדשים. הוא הראה לו איך הם מהבהבים, ומראים, ונפתחים. אבל סמי לא רצה. מן הסתם היה זה עלבון נורא ללבקן. הרי מי שמע על עורך תוכן בחברת סלולר גדולה שסולד מטלפונים סלולאריים? ועוד מסרב למכשירים שחברתו שלו מייצרת?! אין דברים כאלה. סמי ניסה להסביר, לפייס. זה לא זה, המכשירים בסדר גמור, כן, הפלטפורמה נהדרת, לא, אין בעיה בממשק. זה לא זה… זה פשוט… פשוט… זה פשוט שהוא חיכה לשיחה. אבל הלבקן כבר לא היה בחדר. הוא לא היה מוכן לשמוע, והוא לא ראה אותו מאז. ואם כן, אז הוא לא יצר קשר עין.
סמי התחיל לחשוש למקום עבודתו. לאו דווקא בגלל היחס של הלבקן. הוא לא שם לב לשום התנהגות חריגה מצידו וייחס את חוסר שיתוף הפעולה ויחסו העוין למודעות השירות המפורסמת של הלבקן. אין חדש תחת השמש. אך לבסוף נאלץ לוותר על התפקיד. הם אמרו לו: זה או הוא או הטלפון. הם לא יכולים להרשות עורך משנה בחברה סלולארית שלא אוהב טלפונים סלולאריים. אך הוא לא היה מסוגל לוותר על השיחה. הוא לא מצא את זה בעצמו. הוא פשוט ידע. הוא היה מוכן לסבול לחזור למשרה הקודמת. הוא היה מוכן אפילו לעבור לעבוד תחת אחראית התפעול שהוא שונא, והיא שונאת אותו, רק לא לוותר על השיחה. וכך היה.
עד היום נשאר בתפקיד ההוא, בחברה ההיא, לא זז מעמדת המחשב ליד דלת המשרד של הבוסית, אחראית מחלקת תפעול, שכבר קבלה משרד משלה. כל הצוות התחלף. היו פיטורים, אנשים המשיכו הלאה למקומות עבודה אחרים, לימודים, נישואים. אחד אפילו תלה את עצמו. החברה עברה לעסוק בתחום אחר, לאו דווקא סלולארי. אך הוא נשאר. איכשהו שרד את הכול. הם לא הצליחו להיפטר ממנו. אחראית התפעול הפכה להיות מנהלת, כמו שתמיד רצתה, ומאז מעולם לא קמה מהשולחן המסודר שלה, אפילו לא כדי ללכת הביתה. הלבקן נשאר באותו המשרד, אוסף תארים נוספים ומרשימים להגדרת התפקיד שלו. עכשיו היה בעמדה לסרב ליותר אנשים במגוון נושאים חשובים. הם היו היחידים שהכירו אותו. הם עדיין לא דברו. סמי הפסיק לדבר עם אנשים במשרד. הוא מעולם לא נכנס יותר למשרד אקראי סתם כדי לספר בדיחה, כמו פעם. לא בגלל מה שקרה אז, אלא מכיוון שלא הכיר אף אחד ואף אחד לא דיבר איתו. הוא היה עובדה קיימת שקל ואף צריך היה להתעלם ממנה. ויתור על קידום בתחום הזה חותם את הגולל על הקריירה, ועצם כך שהסכים להישאר בתפקיד בזוי עבור אחת שלפנים עבדה עבורו היה לא רציונאלי, לא הגיוני ומפחיד עבור הרבה מהעובדים האחרים. נוכחותו במסדרונות העבירה חלחלה ורעדה בכל מי שעבר על פניו, כאילו עברו על פני רוח רפאים או גופתו המרקיבה של קולגה שבוקר אחד חזרה לעבודה, נרקבת ומלכלכת את השטיח הכחול באדמה טרייה, מבלי שלמישהו יהיה את האומץ לבשר לה שאינה עובדת כאן יותר.
אבל הוא לא מת. כל עוד הבטרייה של הטלפון נשארה בחיים והלהבה על הצג השרוט המשיכה לבעור, כך גם הוא המשיך, בצפייה, בסבלנות, להישאר בחיים, יום ולילה, לא משנה מה, מוכן לענות לטלפון.