רובה מאיין

רובה מאיין. רובה שכשמכוונים אותו אל עבר משהו בחיים הדבר הזה נעלם. הוא הופך לכלום, יש לאין. אפילו לא צריך ללחוץ על ההדק. מכוונים אותו על הזדמנות, והיא נעלמת. מכוונים אותו אל עבר אפשרות האפשרות הזו נסגרת ונעלמת כהרף עין. פוף. אין כלום. מכוונים אותו אל עבר דלת היא נסגרת. אבל להשתמש ברובה כדי לסגור דלתות זה כמו להשתמש באייפוד כדיסק און קי בלבד.
למה שמישהו ירצה לקנות רובה כזה? לא קונים אותו. מקבלים אותו מההורים. עוד מגיל צעיר. מאבא, מאמא, חלק פה וחלק שם עד שבגיל העשרה, אפילו לפני במשפחות מסוימות, כבר יש בידי הילד רובה שלם ופעיל.
אבל זה לא מסוכן לתת לילדים קטנים רובים? אתם תגידו. ואתם תצדקו. אכן מסוכן. על אחת כמה וכמה לתת לילדים קטנים שלא מודעים לכוחו של רובה כזה ולהשלכות שבשימוש בו, ומהר מאוד הם גורמים הרבה מאוד נזק, בעיקר לעצמם. הם מניפים את הרובה לכל הכיוונים, מאיינים דברים על ימין ועל שמאל עד שבגיל עשרים ומשהו, אפילו לפני אצל אנשים מסיימים, כבר לא נשאר כלום. עצוב, אבל ככה זה. בשלב הזה הרבה אנשים מחליטים להעביר את הרובה הלאה לילדים שלהם.
אבל יש כאלה שלא. יש כאלה ששומרים את הרובה. אצלם הרובה מכוון כלפי פנים. מונח על שידה מול המיטה, למשל, או אפילו על המסך בעבודה מכוון אל עבר הראש. הם לא נעלמים. הרובה לא חזק מספיק בשביל להעלים בן אדם שלם. אבל במשך הזמן הם קטנים וקטנים עד שלא נשאר מהם הרבה מאוד.
ואם מכוונים את הרובה אל עבר מישהו אחר, אתם אומרים, מה אז? ואתם תנחשו נכון. הוא לא נעלם. משהו אצלו בפנים מצטמק, הפוך להיות קטן וקטן יותר, לאט לאט, עד שבסופו של דבר, אם זה קורה לעתים קרובות מדי, הוא מתבטל לחלוטין. כל מה שנשאר מהאיש זה גולם חלול. זה לא יפה, אבל זה קורה כל הזמן. בבתי ספר, בצבא, בעבודה. בנות משתמשות בו על בנים, אוהבים משתמשים בו אחד על השני, זוגות נשואים, הורים על ילדים כדי לשמור אותם במקומם, ילדים על הורים כשהם מתבגרים. אנשים הולכים עם הרובים שלהם לפאבים ומסיבות שותים הרבה ולא שמים לב לאן הם מכוונים את הרובה שלהם, וזה גורם הרבה אי נעימויות.
כולם הולכים חמושים כל הזמן. את הרובה הזה לא מגלים בבדיקה הביטחונית. מי שאומר שאין לו רובה כזה עובד עליכם, וסביר להניח שברגע שתסתובבו ירה לכם בגב. זה כמו מלחמת מים שקטה מאוד, ושבמקום להירטב כולם נשארים מיובשים.