לרצוח את המינגווי

אני רוצה לרצוח את ארנסט המינגווי. אני שונא אותו ואני רוצה שימות. אני רוצה לרצוח אותו כי הוא טוב, וכי הוא יודע שהוא טוב. הוא פשוט יושב איפשהו מקום, כותב סיפור ואומר: "אה, מעולה. זה סיפור מצוין. אני הולך לשנות את פני הספרות האנגלית עם הסיפור הזה. איזה יופי לי." לרגע הוא לא חושב שאולי הוא סתם שחצן גדול ונפוח. שאולי אין בסיפורים שלו כלום. שהוא סתם מתחזה. לעולם לא אין בו ספק לגבי מה שהוא עושה. הוא מסתובב בעולם, צד באפריקה, דג במים עמוקים, יורה בברווזים ומטייל לו בפאריס כאילו זה מגיע לו. הוא יודע שזה מגיע לו. הוא בטח חיכה להתאבד רק אחרי שנתנו לו את פרס נובל, כי זה רק עוד דבר שהגיע לו. והוא בטח עשה את זה כי חשב שבגיל מופלג כמו שלו, אחרי כל מה שהוא עשה, הוא כבר טוב מדי בשביל העולם הזה. ולעולם לא מגיע אותו. הוא בטח אף פעם לא הבין אנשים בדיכאון או שחיים חיים משעממים, או שרוצים לכתוב ולא יודעים על מה או איך. הוא בטח בז לאנשים שלא היה להם את האומץ לחיות, שלא הצליחו לחיות כפי שצריך לחיות, כלומר שלא חיו אותם כפי שהוא חי אותם. אז הוא הלך לכתוב עוד סיפור על כמה שהוא מגניב, רק כדי לעצבן אותי, והלך לשתות איזו כוסית על ראש איזשהו הר עם איזושהי כוסית.

או לצוד לוויתן. זה היה מותר אז.

אבל אני אצטרך משהו חד. או יותר טוב, אקדח או רובה. ואני אצטרך להתגנב אליו מאחור או כשהוא ישן, כי הוא טיפוס גדול, כמו שהבנתי, ואם יתפוס אותי ירצח אותי אחת שתיים, ואז ילך לכתוב עוד סיפור או ספר, כוסית, הר וכו'. אני ארה בו כמה פעמים בראש, בצוואר ובחזה כדי לוודא שהוא מת. אחרי הכל, הוא שועל קרבות וותיק. הוא עלול עוד לקום, לומר שכבר נפצע קשה יותר בבראסרי נחמד מאוד שהכיר בפאריז ולאגרף אותי עד שאהיה שלולית קטנה של דם.

ואני אלך לכלא. בלי שום בעיה. אין לי שום בעיה עם ללכת לכלא בתור זה שרצח את ארנסט המינגווי. יש בזה סוג מסוים של אסתטיקה אומנותית. לפחות אחרי זה יהיה לי על מה לכתוב. למרות שלא חושב שאצטרך. אחרי הכול, אני זה שרצח את ארנסט המינגווי.