שלושים ושבע

שלושים ושבע. זה המספר על השלט האדום המהבהב לפני תאי הפקידים במשרד הפנים סניף רמת גן. יש שבעה תאים ורק שלושה פקידים. מולם כולם יושבים כמו קהל בהופעה. רק שהפקידים לא עושים כלום. או מה שהם עושים הם עושים לאט מאוד. אי אפשר להאשים אותם. הם פקידים במשרד הפנים. שניים מהם אפילו צעירים. בחורים צעירים, בעשרים המאוחרות שלהם לכל היותר, ואישה אחת בשנות החמישים שלה, כנראה, עם שיער בלונדיני של דודה משנות השמונים וטבעות על אצבעות ארוכות ציפורניים מזוייפות עמוסות מגדלי עיטורים. אצל הצעירים כבר ניכרת השפיפות בכתפיים והיציבה המכופפת של עובדי מדינה. אותו הדבר ניתן לומר על פקידים בדואר. משהו ברכינה מעל שולחן, כאילו הם משפילים ראשם אל מול רבבות אדוניהם. אבל זה לא נכון. בפועל הם מתנשאים ומזלזלים כלפי האנשים המחכים בתור. אי אפשר להאשים אותם, הם פקידים במשרד הפנים. החרא שהם צריכים לאכול כל יום. הוא ישב באמצע השורה האמצעית בקהל שפנה אל התאים. מעליו התנוססו שלושה שלטים משלושת צידי החדר ואמרו באדום: שלושים ושבע. הוא הביט על פיסת הנייר הממולמלת בידו וחשב על הזמן שנותר לו. אף אחד לא ידע לומר לו כמה זמן נותר. זה יכול לקרות כל רגע, עוד חמש, עשר דקות, או זה יכול לקרות עשרות שנים מעכשיו. אף אחד גם לא יודע לומר לו איך זה יקרה. פתאומי, כמו להיפגע על ידי משאית בדרך הביתה, או גסיסה איטית על פני שנים בזמן שהמחלה אוכלת לו את האיברים הפנימיים. למען האמת הם לא יודעים הרבה על המחלה שלו. האבחנה נעשתה על דרך השלילה. על סמך הדברים שלא מצאו מתחת למיקרוסקופ, בבדיקות הדם ובצילומי הרנטגן. כמו שמדענים מסיקים על קיומו של כוכב לכת עמום בגלקסיה רחוקה על סמך האור שלא מגיע לטלסקופ, כך פשר המחלה שלו היה מרוחק מהרופאים.
מה שבטוח הוא שהוא הולך למות. מה שאין לו, יהיה מה שזה יהיה, הולך להרוג אותו, במוקדם או במאוחר, בדרך כזו או אחרת. את זה הם ידעו לומר לו, ואפילו החזיקו מולו תוצאות בדיקות וצילומי רנטגן כדי להוכיח את טענתם. ואין שום דבר שהוא יכול לעשות בנוגע לזה. מה זאת אומרת? הוא יכול לעשות הרבה. בתור חולה סופני הוא יכול לטעון לקצבה מהממשלה. הממשלה משלמת לאזרחיה הנוטים למות, כאילו הם מבצעים איזה שירות בכך שהם מפנים את מקומם. כמו קצבת אבטלה, כל חודש הוא צריך לבוא למשרד הפנים סניף רמת גן כדי להירשם, להחתים כרטיס ולקבל את התלוש. כאילו הממשלה אומרת "מה? אתה עוד חי? נו טוב" ונותנת לו עוד דמי כיס. אם הוא לא מגיע חודש אחד הם מניחים שהוא מת, והקצבה מתבטלת.
שלושים ושמונה. היה פינג. אף אחד מקרב האנשים היושבים בקהל לא קם. לתא האמצעי, בו ישבה האישה המבוגרת עם שבעת פלאי תבל על ציפורניה ניגשה אישה שעמדה בצד לאורך הקיר עם אלו שלא היו חלק מהתור. הם כבר היו באמצע תהליך ורק היו צריכים שאלה. כך שזה לא נקרא. התור לא התקצר יותר. על פיסת הנייר בידו כבר לא היה ניתן לקרוא את המספר. אז מה עושים בינתיים? מה נותר לעשות? המחשבה הראשונה שעברה לו בראש כשבישרו לו שהוא הולך למות הייתה שיש כל כך הרבה דברים שהוא עוד לא עשה. רובם מיניים, כמובן, אבל ישנו טיול האופניים באירופה, והספר שרצה לכתוב. אלה הדברים הראשונים שזנח. אילו רק היה יודע בדיוק מתי זה נגמר, מתי יגיע תורו, היה יכול לתכנן את הדברים. הוא היה לוקח שתי עבודות, שלוש, חוסך כסף ורגע לפני שמת, עם אותותיה הראשונים של המחלה, כשהגוף מראה את הסימנים הראשונים לדעיכה היה מפוצץ הכול הכול על זונות וסמים ודברים טפשיים. הוא הסתכל על השעון על הקיר מאחוריו. אבל הוא לא יודע. מי יודע כמה זמן זה יקח. וגם כשהמחלה תתחיל להראות את אותותיה, בהנחה ולא תהרוג אותו במכה אחת כמו משאית, הוא עדיין יאלץ לבוא כל חודש לדפוק כרטיס ולקבל את דמי הגסיסה שלו. המוות שלו הולך להיות כמו החיים השלו, איטיים ויום יומיים. כמו אותם זקנים המבלים את חייהם בתורים בקופות חולים ומשרדים ממשלתיים, נותר לו רק לחכות. זה מה שנותר.
פינג. שלושים ותשע. הוא אפילו לא הביט בכרטיס שלו. לידו קמה אישה עם תיק שחור גדול וורידים ברגליים ונגשה לתאה של האישה המבוגרת. מהתיק השחור שלפה ערימת מסמכים וניירות והתחילה להתעסק ולפשפש בהם תוך כדי שהיא ממלמלת לעצמה משהו. כשסיימה האישה מאחורי מעטה הזכוכית הקליקה כמה פעמים במחשב ומדי פעם הקישה במקלדת. זה מה שמצפה לי, חשב. האישה מאחורי הזכוכית תלשה משהו מהמדפסת ונתנה אותו לאישה עם התיק השחור. האישה עם התיק השחור שאלה משהו, ואז עוד משהו, ואז קמה והלכה. כנראה רק כדי לחזור עוד חודש, או אפילו לפני, ולעשות את זה שוב. פינג. ארבעים.
מישהו בפינה הקיצונית של קהל היושבים קם וניגש לתא. הוא התחיל לאבד את הסבלנות עם כל הסיפור. הוא חשב לצאת החוצה לשאוף אוויר. הוא חשב להתחיל לעשן שוב. אבל חשש שזה יקרה אז, שתורו יגיע בדיוק כשיצא החוצה. אבל לשבת בחוסר מעש ולחכות לזה גם הרגיש אווילי. הוא נתפס בתוך תחושת פייט או פלייט מוזרה. סתם ככה לבהות במספרים האדומים באים והולכים גרם לו להרגשת חוסר אונים בלתי נסבלת. הוא התחיל להיות תזזיתי. הרגל שלו התחילה לרעוד והעיניים שלו התחילו לדמוע. הוא הסתכל מלפניו, מצדדיו ומאחריו לאי אלו סימני אי נוחות אצל האנשים היושבים מסביבו. אך כלום. הוא הרגיש חום. שלושה מזגנים וארבעה מאווררים ואף אחד מהם לא עובד. יכול להיות שזה קורה? עכשיו? הם אמרו שזה יכול לקרות כל רגע. פאניקה פגעה בו יחד עם צורך חזק לבכות. הוא רצה שזה יסתיים.
פינג. ארבעים ואחת. הוא קם ופילס את דרכו בין הברכיים והתיקים של שורות היושבים. הוא היה מיוזע ופרוע. תחושת המצוקה הפתאומית שכחה מעט, והוא התאושש, אך כשישב מול האישה עם שיער הדודה עדיין הרגיש רעוע. מקרוב הוא ראה שיש לה עור מקומט, במיוחד מסביב לשפתיים. היה ברור שהיא מעשנת. היא בטח משאירה סימני ליפסטיק על בדלי הסיגריות. היא בטח מעשנת גולף לייטס ארוך. מעניין אם עדיין אפשר להשיג את הסיגריות האלה. הוא חשב כמה מוזר שזה מה שעובר לו בראש עכשיו, אבל מצא את המחשבות הללו מרגיעות בצורה מפתיעה. "סליחה, תני לי רק רגע להסתדר." הוא פשפש בכיסיו אחרי הטופס שהוא צריך לתת לה. "מספר בבקשה". "אה, כן". הוא פשפש בכיס השני והוציא את הכרטיס הממולמל שהכניס לשם רגע לפני ונתן לה אותו. "כן, איך אפשר לעזור לך?" היא אמרה, כמו מכונה לניבוי עתידות בהכנסת מטבע. "אני באתי לקבל קצבה." "טופס 101." היא אמרה. הוא פשפש בכיס האחורי והוציא דפים מקופלים אחד לתוך השני. הוא ליפלף בינהם והוציא אחד, והגיש לה. האישה פנתה להקליק על המחשב ונקשה פעמיים על מקש אחד במקלדת. הוא ראה שהמקש, שהיה מקש 'א' רגיל לחלוטין, היה מסומן בתור משהו אחר על ידי מדבקת נייר צבועה בסגול. על המקש הזה היא הקישה כל פעם בין קליק לקליק, ורק עליו. שתי דקות לאחר מכן חזרה לטופס שלו, הכניסה אותו מתחת לשולחן ושלפה טופס חדש. "תחתום פה ופה". הוא חתם שם ושם, היא לקחה את הטופס והביאה לו חדש "תבוא עוד חודש. יום טוב." הוא התמהמה לרגע. כשראה שזה הכול והוא משוחרר הרשה לעצמו לקום וללכת. מחוץ למשרד הפנים סניף רמת גן הוא הרגיש הרבה יותר טוב. הפעם הבאה נראתה רחוקה. חודש שלם זה הרבה זמן ובינתיים הוא יכול לעשות כאילו הוא לא צריך לחזור. וחוץ מזה, הוא ניחם את עצמו, עד אז תמיד יכולה לפגוע בו משאית.