כחול

את אחר הצהריים יואב בילה בחדר שלו באחוזה מול שולחן הכתיבה. הוא היה היחיד בכל הבית. הוא לא כתב או עבד, הוא צפה בפורנוגרפיה. את הגניחות וההיחנקויות היה אפשר לשמוע בכל הרחוב, אבל ליואב כבר לא היה איכפת. הוא פשוט ישב שם, בחושך, רק מנורת שולחן צהובה מחממת אותו וכל שאר הבית ריק וחשוך. הוא היה איש זקן ובודד בבית ריק,  ולא היה לו איכפת אם עוברים ושבים יסתכלו אל מה שנראה כמו בית נטוש, מלבד החלון המואר והגניחות הגסות הבוקעות ממנו, ויגעלו.

האמת היא שהוא צופה בפורנוגרפיה שעל המסך רק בחצי עין. הוא כבר לא ממש מתעניין והגראפיות עוברת לו מעל הראש. זה לא עושה לו כלום. אבל זה נראה לו כמו הדרך היחידה להעביר את אחר הצהריים, ואז הוא גם החליט שכל הרחוב צריך לדעת שכך הוא מבלה את אחרי הצהריים שלו. כן, הוא: זקן בא בימים שאמור להיות מכובד, הגון ונעים הליכות מבלה את זמנו בצפייה בבנות עשרה הדוקות עור נדפקות על ידי כמה גברים בבת אחת. זאת הספציפית על המסך הייתה צעירה במיוחד והגברים שזיינו אותו בעת ובעונה אחת היו גדולים ושעירים במיוחד. הצרחות שלה התרוצצו הלוך ושוב ברחוב הצפון תל אביבי השקט והפריעו את מנוחת יום השבת. הוא ישב שם, ראשו שעון על ידו וידו על משענת הכיסא וחשב על כמה מזוייף כל הסיפור. "כמה שהיא צעירה ככה היא לא מנוסה בדברים האלה." חשב לעצמו. הילדה גנחה כאילו עצם השתתפותה בסרט פורנוגראפי הסב לה עונג גופני יוצא מן הכלל. היא אפילו גנחה בין תנוחות, כשאף אחד לא נגע בה בכלל. היא גנחה יותר כשנכנסו אליה ושכחה להפסיק כשהפסיקו. יואב ממש התחיל לתעב אותה ורצה שהגברים יפסיקו לזיין אותה כמו בסרט פורנו ויתחילו לזיין אותה כמו בחיים האמיתיים. כמו שחבורת גברים שעירה הייתה מזיינת בחורה צעירה שנקלעה אל בין זרגיהם הנטויים. זה בדיוק מצב הרוח מהסוג הזה שהביא אותו להחלטה לבלות את אחר הצהריים הזה  בפורנוגרפיה, חס וחלילה לא חרמנות נמרצת או המשיכה החיונית של גבר צעיר לגוף הנשי. הוא כבר זקן ומזמן איבד את הדברים האלה. אלו סנטימנטים שמבחינתו אבד עליהם הכלח. לעולם לא היה מגביר כל כך ומכריז על מה שהוא עושה בצורה כזו אם זה היה נובע ממניעים כה טהורים. לא שמישהו מכיר אותו. הוא עדיין יוכל לצאת לרחוב מחר, ללכת לסופר, לשבת בבית הקפה ולטייל בפארק ואף אחד לא יגיד לו מילה. השכנים שלו לא מכירים אותו ולא יידעו שזה היה הוא בחדר ההוא בבית ההוא באחר הצהריים ההוא. שזה היה הוא שהפר את שלוות השבת לקודשה על ידי הקרנת אונס הקבוצתי מבוים של איזו נערת אינטרנט חשוכת אל וכישרון. לא שהוא באמת תכנן לצאת מהבית יותר. לא מתחשק לו לצאת לטיול בפארק, הוא לא רואה טעם בלעשות קניות. הוא פשוט יוציא מה שנשאר מהפנסיה שלו על פיצה או ג'חנון מבחוץ. השגרה היומית הפעילה שטרח כל כך בניהולה נראתה לו טפלה ומכעיסה. הוא בטח לא רוצה לבקר בבית הקפה יותר. אין לו שום כוונה לשחק אותה הזקן הג'נטלמן החביב שוב, עם הסיפורים המצחיקים למלצרית הצעירה שתמיד מביאה לו את ההפוך וכוס המים שלו. זה לא הוא. זה הוא. הזקן שיושב בתחתונים וגופיית אבא מכה מול שולחן הכתיבה שלו, עור רופס, זיעה וכפלים כפלים של עור זקן נדבקים לעור הכיסא הישן והמאובק.  הנערה הצעירה והחמודה שנאנסת קבוצתית כרגע לבקשתו כנראה רצתה להיות דוגמנית או משהו, ודברים לא ממש הלכו. זה הוא. האמיתי.

למעשה, עכשיו סוף סוף יכול יואב להפוך להיות כל מה שאי פעם דמיין שהוא. הוא יכול להיות הזקן ההגון, המצחיק, שנון ומקסים שמשעשע את מלצרית החמד שלו בעצירה היומית שלו בבית הקפה בדרך לחנות הספרים או לפארק. לספר לה סיפורים מרנינים מהעבר, מלאים בהומור עצמי עליז וקצת מלודרמה, בידיעה מלא ומצפון שקט שאין סיכוי שתדע מה הוא באמת. כל מי שבאמת מכיר אותו מת. הוא יכול להיות השכן הנחמד, זה שמתלבש בהידור ויוצא לטיולים בפארק, או יושב במרפסת ואומר שלום לבחורות השכונה שחולפות על פניו על אופניים בדרך לאוניברסיטה או העבודה. הוא יכול להתחיל לדבר עם השכנים שלו, לומר להם שלום, להציג את היואב החדש. יואב יודע שהוא יכול היה להיות כל הדברים האלה עכשיו אם רק רצה. עכשיו היה לו את החופש לעשות את זה. לא נשאר אף אחד שיחשוף את הבלוף שלו יותר. אבל במקום זאת הוא מעדיף להיות האיש הזקן והבודד שמעביר את אחרי הצהריים שלו מול פורנוגרפיה במחשב בתחתוני איש זקן, בבית איש הזקן הריק שלו. ורק כדי שלא יהיה ספק שכזה הוא, הוא יוודא שכל השכונה תשמע.

יואב הסיט את מבטו מהאקט המשמים שעל המסך אל המנורה הצהובה הדולקת על יד והביט בה ישירות. הוא הסתכל על הכחול שמילא את חלון החדר. הכחול נעשה כהה וכהה יותר והכתם הכתום שריצד במרכזו נראה כמו שמש עמומה בתוך אגם חשוך. הייתה לו הזדמנות להיות הבן אדם הזה כל החיים שלו והוא בחר שלא. אז למה להתחיל עכשיו?