חליפת חלל

"תודה שאתה עוזר לי ככה יואב. אני מצטערת שאני נופלת עלייך . אתה בטח רוצה לנוח או לעשות דברים אחרים ואני סתם מפריעה לך עם כל הצרות האלה שלי."

"שטויות. אני שמח לעזור." זה באמת היה נורא נחמד מצידו, להלוות לה את החליפת החלל הישנה שלו. חליפה יד שניה ממחסני נאס"א, אמנם, מלאה חתכים ושברים ושריטות, לא מהדגמים החדשים והיפים שבאפנה עכשיו העשויים מבד מיוחד ויושבים צמוד על הגוף, אבל היא ראתה חלל ואפשר היה לסמוך עליה.

 הוא לא היה צריך חליפה יפה כשקנה אותה. הוא היה צריך חליפה פשוטה כדי לעשות עבודה חד פעמית, אין אנד אאוט, פשוט ולעניין. הוא אפילו הבטיח לעצמו לא להוציא אותה יותר מהארון לאחר מכן. הוא היה זורק אותה, אם יכול היה להביא את עצמו לזרוק משהו. מבחינתו החליפה הייתה נגועה באויר רע ולא ראויה יותר לשימוש אדם, אבל בכל זאת שמר אותה בארון, בבוידם, יחד עם השלדים והמזוודות וכל שאר הזבל חסר השימוש. על כל מקרה שלא יבוא. והנה, על אף אי אלו הבטחות שעשה לעצמו, ברגע שהופיעה זאת על מפתן דלתו, לבושה בסמרטוטים שלה ועיניה אדומות מבכי כמו פליטה הזקוקה למפלט מדיני, הוא שבר כל הבטחה שאי פעם הבטיח לעצמו ונתן לה להישאר כמה ימים, עד שתעמוד על הרגליים שוב. "חוץ מזה, החליפה נראית טוב יותר עלייך". 

הוא גם עזר לה ללבוש אותה. החליפה הייתה קצת גדולה. הוא גבוה ורחב ממנה כך שבקושי מילאה את כלוב החזה ומיכלי החמצן לא ישבו טוב ומשכו אותה אחורה. הוא שם שתי כריות מאחורי גבה כדי לתמוך במיכלים ובציוד. היא צחקה ואמרה לו שהיא מרגישה כמו גיבן. היא הייתה נורא קטנה ורחוקה בתוך החליפה הגדולה. כששם את הקסדה זה היה כמו לסגור דג בתוך אקווריום. הוא חייך אליה דרך מראת המגן וראה את עצמו משתקף בחזרה. .

"שוב תודה, יואב." היא אמרה מתוך החליפה. היא הרימה יד לנגב את העיניים, אבל שכחה שהמגן סגור וחייכה כשהיד דפקה בקסדה. "אני לא יכולה להפסיק להתנצל." "אין בעיה," ענה לה "אבל צריך לאטום עוד. אני לא אמור לשמוע אותך בלי הווקי טוקי." הוא התכופף לכמה שניות והתעסק עם משהו מאחורי גבה. "הנה, תנסי עכשיו."

"זו ממש חליפה יפה." הוא התרומם שוב מולה, עשה פרצוף של לא מבין, נקש כמה פעמים על מגן הקסדה וסימן לה שהוא לא שומע – היא צריכה להדליק את הקשר, שם מימין. היה קליק בתוך הקסדה ואז הוא שמע אותה.

"מאיפה יש לך את החליפה הזו?" שאלה. "קניתי אותה בזמנו, כשנפרדתי מרוני. מעולם לא חשבתי שאצטרך אחת כזו. אבל הנה לך. " הוא נעלם שוב מאחוריה, וחזר שוב. "אני אגיד לך מה אני חושב." הוא לקח כמה צעדים אחורה ובחן אותה מרחוק, כמו שמעצב אופנה בוחן שמלה על בובת ראווה. הוא לא היה מרוצה. היא יכולה לגור בתוך הדבר הזה. "אולי נקשור חבל מסביב למותן שלך כשאת נכנסת. ככה אם משהו קורה, פשוט תמשכי פעמיים ואני אמשוך אותך החוצה." למען האמת, אם רק הייתה אומרת הוא היה קופץ לגור יחד איתה בפנים, העולם החיצוני אטום בחוץ. אבל הוא לא העיז. הוא הרכיב את החליפה מסביבה וסגר אותה בכפפות וקסדה באופן מקצועי על הצד הטוב יותר, לא פוסח על אף שלב. הוא הקפיד לאטום אותה כפי שאטם את עצמו בזמנו. לא פחות מזה. מאז שהגיעה הוא מתנהג באותו האופן הזהיר והמפוחד. כל הזמן מחשב מתי, איפה ואם לא חס וחלילה נגע בה שלא במקום. גם עכשיו התנהג באותו האופן. אם תמך במותנה כדי למשוך במשהו, או אחז בפנים ירכה כדי להטיב את רצועות המגף, מיד משך את ידו והתנצל בשקט. היא לא שמעה או הרגישה כלום, מן הסתם. היא לא ידעה מה מתרחש כל הזמן הזה שטרח סביבה. הוא הזכיר לעצמו שהוא עוזר לה, ושאסור לו לנצל את המצב.

הוא לא רצה לתת לה את החליפה. הוא לא רצה שתלבש אותה. עוד באותו ערב שהיא בשרה לו שהיא צריכה לחזור, דבר ראשון שעלה בראשו, עוד לפני שאמר משהו, היה שאין סיכוי שהוא מוציא את הדבר הישן והמזוהם הזה מהבוידם. הם ישבו על המיטה יחד. הוא בדיוק חזר מהעבודה והיא בדיוק הפסיקה לבכות. הוא היה מיוזע כולו ופחד לחבק אותה. היא הייתה צריכה כל מני דברים, אחרי שלושה או ארבעה ימים בהם התחבאה בדירה שלו, היא הייתה צריכה כל מני דברים כמו מחשב, מברשת שיניים ובגדים, בין השאר. בקיצור, היא הייתה צריכה לחזור. והוא לא יכול היה לשלוח אותה בלי חליפה. "קחי את החליפה שלי." הוא אמר. ככה סתם, כמו כלום.

"יואב. תודה. תודה שאתה עושה את זה בשבילי."

"עזבי אותך. עכשיו תראי," הוא ניגש אליה והדליק משהו בצד הקסדה. היא לא יכלה לראות מה הוא עושה. טווח הראיה שלה היה מוגבל. "שם בפינה השמאלית העליונה של הצג יש לך את הרדר. כך שאת לא צריכה אפילו להסתכל. תגדילי את התצוגה ותלכי על פי הנקודות האדומות. יש עוד משהו שאת צריכה משם?"

"לא יודעת. מה עוד צריכה בחורה שתופסת טרמפ בדירה של מישהו? מברשת שיניים, מחשב, ספר, בגדי שינה. אולי לא כדאי לבזבז זמן על ספר. אני לא רוצה להישאר שם הרבה זמן. אני לא רוצה להיכנס בכלל." קולה נשבר דרך מערכת הקשר. הוא שמע שהיא החזיקה את עצמה מלבכות.

"לא. תקחי את הספר. אלי תרצי לקרוא משהו. החליפה תגן עלייך מספיק. אל תדאגי."

כשהייתה מוכנה, כולה ארוזה ואטומה וקשורה בחוט היא נכנסה לתוך הדירה שפעם הייתה שלה. הוא עמד בחוץ, מחזיק את הצד שלו של החבל וחשב על כמה שזה מסריח. כשעלתה ארצה לגור עם חבר שלה מעולם לא חשבה שתזדקק לחליפת חלל. והנה. בסופו של דבר זה קרה. זה קורה לכולם בסוף, כנראה. רק לפני כמה ימים הוא בא למסיבת יום ההולדת שלה, באותה הדירה ממש. אז מקום לחזור אליו ולהתחבא מהעולם החיצוני. עכשיו היא לא יכולה לשהות שם אפילו לרגע. לא יכולה לנשום את האויר. האטמוספירה טעונה ומוחצת כאילו הקירות עמוסים בהרים של בצל חתוך ואי אפשר שלא לפרוץ בבכי. הוא לא קינא בה בכלל. היא הייתה שם הרבה זמן והוא רצה שתצא כבר. "נו, תמשכי בחבל כבר" הוא רטן בחוסר סבלנות. אך החבל לא זז. אחרי הרבה זמן יצאה, הסתובבה לנעול את הדלת, רגועה כתמיד, וירדה במורד השביל לעברו. כשפתח את הקסדה ראה שהיא בוכה. משהו בחליפה לא היה אטום כראוי. משהו דלף. הוא נבהל. ניסה לחבק אותה. אבל אי אפשר היה להגיע אליה. כל מה שתפס היה חליפה.