בתולות הים

הן נקראות "בתולות הים" כי כשיחידות המילואים נכנסו לנקות את הבלגאן הם מצאו אותן יושבות על איי אדמה בין אגמים של חל"כ, כמו בתולות ים.
כולם ידעו שרוצים לחסל את היחידה. כולם ידעו שיחידת האב"כ של חיל הנדסה היא תירוץ עלוב ליחידה צבאית. בזבוז של זמן ושל משאבים.
זו כביכול יחידה יעודית האמורה לבצע תפקיד סופר מסוכן ומורכב בעת מלחמה, במקרה של שימוש בחומר לחימה כימי. בבקו"ם אומרים לחיילים שזו 'יחידה מיוחדת' אם אומרים להם משהו בכלל. אבל לקרוא ליחידת האב"כ יחידה מיוחדת זה כמו לקרוא לילד המפגר בכיתה 'הילד המיוחד.' זה נחמד, אבל לא עושה אותו פחות מפגר. בכל זאת, צריך היה לומר להם משהו כדי להעלות אותם על האוטובוסים, אז אמרו להם שהם הולכים לשרת בהנדסה קרבית. כבוד מפוקפק בפני עצמו. וצריך היה לומר להם משהו כדי לגרום להם לרוץ, לקפוץ ולנפנף בצעצועי פלסטיק קטנים מעל גומות חול באמצע המדבר בחום אימים, אז אמרו להם שהם מקצועיים יותר, יעודיים יותר ומיוחדים יותר מכל חיל הנדסה קרבית, מכל צבא ההגנה כולו. הכיתה הטיפולית של הכוחות המזויינים.
כביכול היחידה הייתה אמורה להתמקצע בטיפול בתרחישים של שימוש בנשק לא קונבנציונאלי אטומי, ביולוגי וכימי. בפועל, האימונים נסבו סביב נשק כימי בלבד. במקרה שמתגלה שימוש בנשק ביולוגי תורת הלחימה מכתיבה שעליהם לקרוא ליחידה אחרת (מיוחדת יותר?) שתטפל בזה, ותרחישים של שימוש בנשק אטומי הושמטו כליל. מן הסתם התו"ל במקרה של שימוש בנשק אטומי מכתיב להתפרק למרכיבים הבסיסיים ביותר מהר ככל האפשר ולהתפזר באוויר. מעט מאוד אימון נדרש בנושא.
למעשה, לאף אחד ביחידה באף שלב בשרשרת הפיקוד לא היה מושג ירוק מה לעשות במקרה של שימוש בחומר לכימה כימי, מה עלול לקרות, או אם משהו מכל הציוד המצחיק בו הם מתאמנים יעבוד בכלל באזור נגוע. אפילו החברה בתו"ל המציאו דברים תוך כדי, בדרך כלל תוך כדי הדרכות, כמו שסטנדאפיסטים מאלתרים חומר חדש על הקהל תוך כדי הופעה. אם זה נשמע מגניב, אז זה בטח נכון. ואם לא, אז לא קרה כלום. זה לא כאילו הם אי פעם יצטרכו להשתמש בדברים האלה. בכל מקרה הציוד האמיתי ניתן ליחידות המילואים יחד עם התקציב, האימונים והשיטות האמיתיות כיצד להישאר בחיים במקרה של התקפה כימית, שלא לדבר על לעשות משהו בנוגע לזה. הציוד שניתן ליחידה הסדירה היה בדיחה. דברים שהצבא האמריקאי השתמש בניסויים שנערכו בשנות השבעים והוכיחו עצמם כלא יעילים עוד אז. מה זה משנה? זה לא כאילו הם אי פעם יחשפו למשהו. כדי לגרום להם להרגיש טוב עם עצמם, מדי פעם לקחו אותם החוצה למדבר מאחורי הבסיס וזרקו עליהם גז מדמיע עד שצעקו פוס, סתם בשביל הצחוקים של הקצונה הזוטרה.
החיילים הרגישו את זה. מן הרגע הראשון, בסלקציה הראשונה במגרש המסדרים, רגע אחרי שירדו מהאוטובוסים כל אחד מהם הרגיש שמשהו לא בסדר כשהוא נקרא לעמוד באותו הצד בו עמדו הבנות. אז כל חייל צעיר ידע שמשהו בו לא בסדר, שהוא לא כמו שאר הילדים. הוא לא הולך לקבל שירות צבאי נורמאלי, עם פיצוצים והסתערויות וריצות על הג'בלאות והשקמות שואה. השירות שלו לא הולך להיות סקסי. הוא נדפק באיזה יחידה יעודית אומואית שמתמחה בפעילויות מפקופקות שאף אחד לא מכיר או שמע.
יואב ראה את המבט שלהם בעיניים כשקראו בשמם והם הלכו לצד השני של המגרש. גם הוא היה שם. גם הוא השפיל את מבטו ושמט את כתפיו בלי לדעת למה. גם הוא הביט אחורה לעבר חבריו החדשים: "מה קרה? לאן אני הולך?" עכשיו יש לו מספיק סיכות על המדים כדי להרים את ראשו, אבל פעם גם הוא נשא על כתפיו את התגיות הצהובות. צהוב המחלה. צהוב השתן, אות קיין. בזמן שלאחרים יהיה ירוק שדה, ירוק צבא, ירוק גבר. בזמן שהאחרים ישירו שירים, הוא לא ראה את פני חברו דרך המסיכה.
בגלל שיחידת האב"כ היא יחידה מיוחדת, כלומר, ייעודית, אימון הרובאי שלהם נמוך. הם מתרכזים באימון המקצועי הקקמייקה שלהם. כך שהם לא באמת לוחמים. הם אמנם מקבלים תעודת לוחם בסופו של דבר, אבל אף מג"ד שפוי לא ייתן להם קו אמיתי או משימות מבצעיות אמיתיות .חוסר המבצעיות רדף את היחידה כמו קללה ועשה אותה היחידה המושלמת לערוך בה ניסויים מגדריים כאלו ואחרים, ובעיקר לתת פורקן ללחצים פמיניסטיים שמכבידים על הצבא כיום. בעיקר בחורות צעירות בנות שמונה עשרה שרוצות מה שכל נער בן שמונה עשרה רוצה – להיות קרביות. אז נותנים להן. סוג של, בכל מקרה. מה שמן הסתם לא תרם רבות ליוקרתה של היחידה או לסטטוס שלה כיחידה קרבית ושל חבריה כלוחמים.
כולם ידעו שהיחידה היא בדיחה. מלמטה עד למעלה. ומי שלא חשב ככה עבד על עצמו. במידה מסויימת זה כל מה שנשאר לעשות. להמציא דברים, לספר סיפורים ןלהנפיץ הנפצות כדי לשמור על המורל. אבל איפשהו במעלה שרשרת הפיקוד התקבלה החלטה אופרציונאלית לתקן את הדברים.
ביחידה היה יום חג כשלפלוגה הגיעו ארגזים מלאים בציוד החדיש ביותר שהחיילים, המפקדים ואפילו הקצינים רק שמעו עליו. נערכו אימונים על יבש במשך ימים. נערכו הרצאות, תמרונים. בפעם הראשונה החיילים עמדו גאים בתור לחדר האוכל לבושים בחליפות הבמ"פ האפורות שלהם. הם נראו, והרגישו, כמו אסטרונאוטים. מובחרים. מיוחדים.
רכבים חדשים הגיעו לבסיס שגרמו לרקמ"ים של הגדודים להיראות כמו עגלות ללא סוסות. עוד מהציוד הייעודי של היחידה. דברים לא מהעולם הזה שנשמרו בימח"ים של פלוגות המילואים. הפעם לא ציוד אמריקאי משנות השבעים. זה היה ציוד רוסי מובחר שנוסה על אמת תוך כדי הפרת כל חוק זכויות אדם שהומצא בג'נבה. ציוד שאם ארה"ב תדע שברשות ישראל תהיה תקרית בין לאומית. "אנחנו הולכים לנהוג בדברים האלה?" שאל יוסי, אחד החיילים הטובים ביותר ביחידה, כשלא היה שבוז מהתחת וניסה להיכנס לכלא. המפקד שלו עמד פעור פה ממש כמוהו. שיירה של רכבים משוריינים זחלו בסך כמו חרקים במצעד ראווה איראני. יוסי, נהג בהכשרתו (אם כבר אז להוציא איזה רישיון כבד מהסיפור) משך למפקד בשרוול. "המפקד! אנחנו הולכים לנהגו באלה?"
"אהם… כן. בטח!" המפקד ענה לו. הוא לא ידע מה עוד לומר.
יואב, החופ"ל, מאידך, התחיל לחשוש. בתור חופ"ל פלוגת טירונות הייתה לו את הפריווילגיה להיות חלק מהברנג'ה של הבסיס. הוא בילה את מיטב זמנו במרפאת הבסיס עם האינטליגנציה של הבסיס, שם ניהל שיחות תרבות עם קולגות: חובשים ורופאים, ובעיקר חובשות. החובשים היו מעמד הבורגנים בבסיס, בין הקצונה האריסטוקרטית בחסד האל לטירונים המפונקים וחסרי האונים – העמך, בהם היו צריכים לטפל כדי להצדיק את מעמדם. ליואב לא הייתה בעיה עם זה. בין החובשים היה שיוויון מוחלט. כולם היו אותו הדבר. על אף שכל אחד בא מהיחידה או הגדוד שלו, כולם עברו את אותו הקורס בבה"ד 10, ועצם העובדה שיצאו לחובשים העיד שהיו בעלי יחס אמביוולנטי כלפי כל הסיפור הצבאי ורק חיפשו תפקיד נוח שיקנה להם כמה שיותר חשיפה למזגן וכמה שפחות לפעילות מבצעית מאמצת ומסוכנת. כך שלאף אחד לא היה איכפת מה ההכשרה שלך, הרובאית שלך ואיזה קוים ביצעת כל עוד ידעת לתקוע עירוי ביום חם ולא הטרדת את הדוקטור הטוב יותר מדי. יואב מת על זה. ואז גם היו את החובשות….
אך פתאום התחילו להמטיר עליו משימות. היו את כל הדברים האלה לעשות. רופאים הגיעו לבסיס. הוא נדרש לתרגל פרוצדורות, לעבור השתלמויות, לכתוב מבחנים. הוא נדרש לתרגל טיפולים שאולי שמע שציינו משהו לגביהם פעם בקורס, אבל לא באמת, ואף אחד לא לקח ברצינות. פתאום הוא היה החובש שעבד הכי קשה בכל הבסיס. לא שהיה לו איכפת, אבל יחד עם מנוחתו גם שלוות נפשו התערערה כשקיבל את הציוד החדש. תוספות לארגז החובשים שלו. יואב אף פעם לא היה קומבינטור גדול, וגם לא גדול הקלפטומנים. כל חובש התפאר בתרופות האקזוטיות שהצליח לקמבן או לגנוב מהמרפאה הראשית. פתאום ליואב היה מורפיום, אנטי היסטמינים ואשכולות אטרופין. חומרים כל כך לא בסמכותו שהוא חשש לדבר עליהם. היו גם צעצועי פלסטיק בצבע כחול שלא ראה מעולם. חומרי אטימה, הנשמה מבדדת, דברים כאלה. "מה לעזאזל?" הוא חשב לעצמו. "אתה רוצה לומר לי שבאמת הולכים לחשוף אותנו לגז?" הוא שאל את אחד הרופאים האורחים שהגיע מצריפין. הוא היה רופא תו"ל של היחידה, קצין במילואים. "לא. מה פתאום." הוא אמר. "זה רק תרגיל."
יחד עם כל ההתלהבות, גם החיילים חשו בפחד. כל הציוד החדש, האימונים, ההכנות, זה היה כמו להתכונן למלחמה. באוויר הייתה תחושה מבשרת רעות שהנה הולכים למקום בו הכל הולך להשתבש באופן נורא, וכולנו הולכים להיפגע, והנה הולכים בין כה וכה. לא שמישהו מהם אי פעם חווה אווירה של יציאה לקרב. אבל כולם הרגישו בזה.
הבנות היו הראשונות שהרגישו שמשהו לא בסדר. תשומת הלב המיוחדת, הפתאומית, העירה את חשדן, כמו חנופה של חבר בוגדני. הן התנהלו באיטיות, שלא כהרגלן, ובעגמומיות. הן לא היו להוטות כמו שאר החיילים והסגל הגברי לטרוח על ההכנות ולעשות הכול על הצד הטוב והמהיר ביותר רק בגלל "שזה מה שנועדנו לעשות" כפי שאמר המ"מ בשיחת המורל החפוזה שערך. "אז אני לא רוצה לשמוע על עוד חיילת אחת ניגשת ליואב עם דלקת בדרכי השתן, אוקי?" הוא אמר להן. אפילו המפקדת נראתה סקפטית. הפקודות שלה לא משכנעות, כאילו לא הייתה משכונעת בעצמה.
ביום הפקודה העלו את כולם באישון לילה לתוך טיולית רעועה. הנהג עמד ליד הקבינה מעשן סיגריה באור הראשון. לא הייתה המולה, אף אחד לא נחפז. בשקט ובסדר מופתי כולם העלו את הציוד שלהם לתוך הטיולית, לקחו מצבות ושקעו שוב לתוך מצב של דמי שינה שנועד להמשיך את זאת שנקטעה רק לפני חצי שעה. אף אחד לא שאל איפה הציוד החדיש. החליפות, הארגזים, הרכבים, או למה השאירו את הנשקים בפלוגה. עליהם, ובערימות משני צידי קבינת הנוסעים היה הציוד האישי העלוב שלהם. אפודים וקסדות יד שניה, ארגז תמושת ישן שימש את יואב כארגז תרופות מאולתר. הציוד המפחיד עליו חתם נלקח ממנו. כולם הניחו שהכול מחכה בבשטח, באיזור התרגיל, כי הוא כל כך חשוב. בשקט ובטלטלה איומה הובלה היחידה כולה החוצה למדבר והשמש עלתה לאיטה, לשמחתם הרדומה של כולם. הטיולית הטלטלה במורד ההר, נעצרה, נרעדה ושפכה מתוכה כל החיילים והחיילות. הם הורידות את הציוד ועמדו בח'. השמש מהמזרח סנוורה אותם ורוחות הביאו איתן ריח חרא מההר שהיה שזור ניירות טואלט מבצבצים מתוך כוחים שחיילי עבר חפרו בו. הטיולית קרקשה וטלטלה עצמה חזרה במעלה ההר ונעלמה. החיילים עמדו שם, מפהקים. לא היה שם ציוד. לא היו רכבים. יואב עמד מהצד, כמנהגו, והביט במ"מ עומד מול המחלקות. לא היה לו מה לומר. הוא רק עמד שם עם הסמל, הרס"פ והסרס"פ, בדיוק כמו שאר החיילים וחיכה. למה? גם הוא לא ידע. אף אחד לא ידע בזמנו. איך יכלו לדעת? הם פשוט חיכו.
כמה דקות לאחר מכן נשמעה חבטה במרחק, כאילו משהו כהה ויבש פגע באדמה בעצמה רבה. כולם הביטו לאותו צד, ואז בא הגז.
רגע לפני שמת, יואב ציין בפני עצמו כמה כאב הוא מרגיש. כמה לא נעים זה היה. זה היה סבל אמיתי. לא דומה בכלל למה שסיפרו להם בשיעורים ובהשתלמויות שעבר. לא דומה בכלל לגז המדמיע שזרקו עליו בטירונות, שגרם לו להיחנק ולירוק ולרצות למות. זה היה הרבה יותר גרוע. כל כך גרוע שהוא לא רצה לשרוד את זה. כמה מביך זה יהיה אם מישהו יראה אותו ככה. מעבר לכך, הוא ציין בפני עצמו שלוש חיילות שלא נראו סובלות כמו כל השאר. נראה שהן הסתדרו עם הגז הרעיל שחנק כל תא בנפרד בגופות המתעוותים של כל השאר. הוא הסתכל עליהן, דרך מיסוך כבד של דם ואיזה גוון סגול שאפף את ראייתו, יישובות על האדמה ומחזיקות את הקרקע בשתי ידיים. הן נשמו בזהירות, בכבדות, והשתעלו. גוון העור שלהן היה חיוור, ירקרק, או אפילו אפור. יואב לא יכול היה להיות בטוח אם זו הייתה הראייה שלו שהתחרבנה כי החשיפה לגז הרעיל המיסה לו את העיניים (איזה גז? הוא לא ידע. הוא הרגיש שהוא היה צריך לדעת, בתור לוחם אב"כ), אבל הוא יכול היה להישבע שהעור שלהן החליף גוונים כמו מדבקה של הרובוטריקים. והאם אלה זימים בצידי הצוואר?
יחידות המילואים, מאובזרות במיטב הציוד המתוחכם, היו יכולים לאשש את התצפית שלו, אילולא מת, זמן רב לפני שהגיעו לאסוף את הגופות ולנקות את האיזור. הם מאוד הופתעו למצוא ניצולים. הניסוי, המבצע, לא רק שהוכיח עצמו כהצלחה אדירה – כל החיילי היחידה מתו, הציוד של חיילי המילואים תקין וכשיר – אלא הניב פירות מאוד לא צפויים. מסתבר שמספר חיילות פתחו חסינות לרעל הכימי.
שלושת בתולות היום נלקחו הישר לצריפין, לבסיס האם של יחדיות האב"כ, תחת מיגון מלא (מעולם החיצוני, הן עצמן נשארו בסביבה נגועה) לבדיקות נוספות.