מנקה ארובות

אני מוצא את עצמי במרפסת שוב. בצד. איפה ששומרים את המטאטאים הארוכים המוזרים עם השערות שנראות כמו עיטורים של קסדות רומאים. אני חושב שמשתמשים בהם לניקוי ארובות. אבל אני לא זוכר שיש לנו ארובות. כמובן שאין לי ערובה לכך. הא הא.
נו, לפחות המורל גבוה. כל השאר גרוע נורא. אני לא זוכר איך או למה הגעתי למרפסת. זה קורה לעתים קרובות יותר ויותר לאחרונה, ואני מתחיל לחשוש. לא מדובר בתופעה נפוצה כמו להיכנס למטבח בלי לדעת למה, או לפתוח את המקרר מתוך מנהג. אני מאבד רגעי זמן שלמים. רגע אחד אני פה, רגע אחר אני שם, והקוגניציה שלי נשארת מאחור עם המכנסיים למטה. כך אני מבצבץ לי ברחבי הבית במשך היום. למרבה המזל הקפיצות הן רק בזמן ולא במקום ואני עוד נשאר בגבולות הבית. זה בית גדול ויש לאן ללכת, אבל במוקדם או במאוחר אני עלול למצוא את עצמי בחלק החשוך יותר של פארק הירקון בשעה המפוסיית פחות של ליל יום שישי עם התחתונים על הראש ולא אוכל לצפות לעזרת הנוער הנחמד שייקח אותי בחזרה הביתה.
הדבר המתיש ביותר הוא לחבר חזרה את החלקים, את פיסות הזמן שאבדו לפרטים שהתבלבלו. אביטל חולפת ליד חלון המטבח ורואה אותי. היא עושה דבל טייק וחוזרת לראות אם זה באמת אני. כן, זה באמת אני. אני עושה את עצמי עסוק בבחינה דקדקנית של המטאטא המוזר. האמת היא שאני באמת תוהה ביני לבין עצמי אם יש לנו ארובה. אני לא יכול להיות בטוח יותר. הזיכרון שלי לא מה שהיה פעם. ואם יש לנו ארובה, אז מתי הפעם האחרונה שניקו אותה? היא פותחת את הדלת ומתחילה לשאול שאלות: "יואב, הכל בסדר?", "מה אתה עושה?", "למה אתה במרפסת?" וכו'. כאילו בן אדם לא יכול להיות במרפסת, כאילו אי אפשר להיות בסדר גמור במרפסת, כאילו מרפסת זה מקום שחייבים לעשות בו משהו. האמת היא שהיא חושבת שאני סנילי, שאני מתחיל "לאבד את זה" כמו שאומרים. אני יודע שזה מה שהיא ואלון אומרים. אבל גם לי יש כמה שאלות נוקבות: "תגידי, יש לנו ארובה?" היא מסתכלת עלי מוזר. בטח חושבת שזה עוד התקף אלצהיימר, או מה שלא, ואני מדבר שטויות, כמו הפעם ההיא שהכנתי חביתה. היא לא יודעת שבעצם השאלה היא חלק מטיעון שאני בונה שיסביר את מעשי במרפסת באופן לוגי ונהיר עד כדי מובן מאליו, כדי לחפות על העובדה שלי בעצמי אין מושג. אם היא רק תתן לי הזדמנות הכול יהיה מובן. "לא יואב. אין לנו ארובה. אתה בסדר? אתה רוצה להיכנס חזרה לבית?" היא מדברת אלי לאט ובזהירות, כאילו אני חמוש. נורא קשה לדבר עם בן אדם שחושב שאתה אדיוט. השאלה הבאה שלי תבהיר לה שאני לא סנילי, או אדיוט: "אז למה יש לנו את זה?" היא יוצאת למרפסת להסתכל על הדבר שאני מחזיק. המקל מחובר לקיר בשני וויים. אני מנסה לשלוף אותו מהמקום מבלי להפיל את כל הדברים שערומים בצד הדלת: דליים, קופסאות ישנות ומגשי סיוד מפלסטיק. מי השתמש בציוד הזה, רק אלוהים יודע. בטח לא אף אחד מאיתנו. אביטל, מתוך מנהג יותר מכל דבר אחר, יוצאת לבחון את הדבר שמעסיק אותי, כי הוא מעסיק אותי, למרות שלא ברור לה למה הוא מעסיק אותי. כשהיא רואה במה אני מתעסק היא מאבדת עניין שוב וממשיכה לחקור למעשי במרפסת. "אני לא יודעת יואב. בוא תכנס פנימה." היא מושכת אותי לעבר דלת המטבח, כאילו לא משנה בכלל שיש לנו מנקה ארובות בלי שתהיה לנו ארובה. אני מתנגד לה ומיטיב את אחיזתי במקל הארוך. הוא מחובר טוב לקיר. מי יודע כמה שנים לא הזיזו אותו. אני חייב להיראות כאילו יצאתי הנה בכוונה לבחון את מנקה הארובות, ופעם אחת ולתמיד לרדת לעומקו של עניין ולברר למה יש לנו אחד כשאין לנו ארובה. עכשיו כשאני יודע שאין לנו ארובה. זה קורה לעתים קרובות יותר ויותר בזמן האחרון, שאני שוכח פרטים כאלו. אביטל יכולה הייתה לבשר לי בחגיגיות שיש לנו ארובה, שתמיד הייתה. "איך אתה לא זוכר את הארובה הישנה" היא יכולה הייתה לומר, ואז לקחת אותי החוצה ולהצביע לעבר הגג. אני שמח שאמרה שאין לנו ארובה, אחרת הייתי נאלץ לעלות  ולנקות אותה כדי לשמור על כבודי העצמי. "למה אתה חושב שזה מנקה ארובות דווקא?" היא שואלת. שנינו מסתכלים למעלה לעבר קצה המקל, גבוה גבוה, סמוך לתקרת המרפסת. אפשר לקבל סחרחורת להסתכל כל כך גבוה. "מה זאת אומרת?" אני עונה בהרבה סמכות והשכלה "את לא רואה את השערות בקצה? הן לא מזכירות לך קסדה רומאית? מה עוד זה יכול להיות?" "לא יודעת… " היא אומרת, "אולי זה בשביל לנקות קורי עכביש מהפינות?"
אני לא אומר כלום. אני מטמיע את עצמי בלמשוך את המקל הארוך מאחיזתו של הקיר כאילו חילוצו יטיל אור נוסף על מהותו וישים סוף לספקולציות שלי ושל אביטל. כאילו יש צורך באור נוסף. למעשה, לא נותר לומר כלום. המקל הארוך עם השערות כמו של קסדה רומאית כנראה באמת משמש לניקוי קורי עכביש מפינות רחוקות. לא רציתי שזה יהיה. רציתי שזה יהיה מנקה ארובות. אם זה באמת היה מנקה ארובות, אולי זה לא היה מוזר כל כך שפתאום אני מסתובב במרפסת. אבל אני לא יכול להודות בזה. לא עכשיו. אביטל מסתכלת עלי קצת מניף את המכשיר המוזר מצד לצד בחוסר חשק, נזהר לא להפיל שום דבר. בסופו של דבר היא אומרת "טוב, אני נכנסת, קר לי." ונכנסת חזרה פנימה. אני נשאר בחוץ לשחק עם המטאטא. מתחיל להחשיך, ובאמת נעשה קריר. אבל אני לא רוצה להיכנס. אני רוצה לחכות עד שאבזיק במקום אחר בבית, ושוב לא אזכור.