הרפתקאותיו החדשות של פינוקיו

אחרי שפינוקיו הפך לילד אמיתי, הוא הפך לאיש אמיתי. הוא הלך ללמוד כלכלה ומנהל, או משהו בסגנון, עבד בעבודות מזדמנות תוך כדי התואר, השיג עבודה במשרד ואפילו פגש בחורה והם החליטו להתחתן. יום אחד, כמה ימים לפני החתונה, פנה פינוקיו לאישתו לעתיד ואמר משהו כזה:
"בובה, יש לי משהו לספר לך."
"מה?"
"זה משהו שלא ידעתי איך לומר לך, אבל אני מרגיש שאני חייב."
אישתו לעתיד נעשתה נורא מודאגת פתאום, מן הסתם. היא הייתה בחורה פשוטה. קראו לה איילת והיא רצתה לגדול להיות מנהלת משאבי אנוש או משהו. כבר בגיל עשרים ואחת היא ניהלה צוות של שבעה אנשים, והייתה די מרוצה מזה, בהתחשב שהיא רק בת עשרים ואחת. אבל מה, היא הייתה קצת שמנה. קצת הרבה שמנה, למען האמת. מה לעשות. ככה זה ששני הורים שמנים מביאים ילד לעולם, הוא יוצא שמן, והיא יצאה שמנה. אין מה לעשות בנוגע לזה, אבל היא סוף סוף פגשה בחור נחמד, אם כי קצת נמוך, עם עור קצת מחוספס אבל רגיש ושקט שעובד קשה ורוצה להתחתן איתה, והיא תמיד רצתה להתחתן. ועכשיו יש בעיות. רק שלא יהיה הומו, אמרה לעצמה. זה יהיה כזה מביך.
פינוקיו לקח נשימה עמוקה, כבר לא קראו לו פינוקיו, והוא כבר לא התרגש מלנשום. אבל פתאום חשב לעצמו: נו, מילא, אפילו אם היא עוזבת אותי עכשיו, לפחות אני ילד אמיתי. תמיד יהי לי את זה, לא משנה כמה קשה יהיה. הוא זכר איך זה היה להיות מעץ, את כל ההרפתקאות, את שמשון ויובב, את הפיה וכל אלה. כל זה מאחוריו. הוא כבר לא חשב על זה. אבל הוא הרגיש שהיא צריכה לדעת.
"מה?"
"פעם הייתי עשוי מעץ." הוא אמר. שוב. מיד. בלי להתעכב. ה'מה' שלה היה כאילו לא שמעה מה אמר, לא כאילו כעסה או נגעלה. היא עדיין לא נראית שונה. סתם יושבת שם ומסתכלת. הם יושבים בבית קפה ברחוב, באמצע היום, ואנשים עוברים. והם ממשיכים לעבור גם אחרי שסיפר לה.
"אבל אני בסדר עכשיו. זה היה פעם. עכשיו אני אמיתי לחלוטין. בשר ודם. כולי. נשבע!"
"וזה משהו שיכול לחזור?" היא שאלה, קצת מודאגת עכשיו.
"לא! לא. לא." הוא ענה. מהר. מהר מדי. "אין סיכוי!" למעשה, הוא לא טרח אף פעם לברר. אחרי שהפיה הפכה אותו לילד אמיתי הוא רץ ישר להתקבל לבית הספר הקרוב לכלכלה ומנהל ולא באמת התעכב לשאול שאלות כאלה, או לברר את הפן הרפואי של מצבו החדש. אולי יש בדיקה שהוא יכול לעבור או משהו….
"סתם חשבתי שכדאי שתדעי. את יודעת, בכל זאת, אנחנו הולכים…"
"לא!" היא צעקה. "טוב מאוד. טוב מאוד. אני שמחה שסיפרת לי. אני פשוט, קצת, לא יודעת…"
עכשיו פינוקיו הוא זה שהתחיל להיות מודאג. הוא אף פעם לא ראה אותה ככה. היא נראתה יותר… הוא לא ידע… תזזיתית משהיא בדרך כלל. בדרך כלל היא באותו המקום, מסתכלת לכיוון אחד, אם זה לכיוון הטלוויזיה או מגזין שהיא קוראת. לפעמים זה סתם באויר. עכשיו היא כולה מונפשת, מסתכלת לכל מני מקומות וזזה בכסא כל הזמן. היה לה מבט מבוהל. לא טפשי, כמו בדרך כלל.
"צ'מעי. זה לא באמת אומר שום דבר. זה רק משהו בעבר שלי. אני מבטיח לך שאין לזה שום משמעות."
"מה זאת אומרת שאתה מעץ?" היא שאלה אותו לבסוף.
"הייתי מעץ. אני כבר לא."
"היית מעץ. מתי היית מעץ?!"
"כעקרון נולדתי עץ."
אמרת לי שנולת באיטליה."
"כן. באמת נולדתי באיטליה. אבל לא בדיוק נולדתי. יותר נכון עשו אותי."
"ממה עשו אותך?"
"מעץ… אמרתי לך כבר… אני…".
הם נפלו לשתיקה. על הפנים של איילת עלתה הבעה נבוכה כל כך שהיא נראתה קצת מפגרת. היא ישבה מולו והסתכלה על העוברים ושבים מול בית הקפה, הרגל שלה קופצת בעצבנות אבל שאר הגוף דומם לחלוטין בכיסא. הוא היה ישוב מולה, שפוף. הוא הרגיש קטן שוב, כמו שהרגיש בתוך הלוויתן בזמנו. רק ששם היה רך וחשוך, ופה קשה ובוהק באור היום.
"אייליטוש….? הכל בסדר?" הוא אמר. היא לא ענתה. עבור כמה שניות ארוכות. היא נראתה נסערת. פסיכותית אפילו. בסוף פנתה אליו ושאלה בזהירות, קצת בקול וקצת בכעס:
"אבל מה אם נרצה להביא ילדים??"
"אין בעיה!" הוא צעק עליה חזרה. "אני בטוח! אני הכל נורמלי. תראי! בן אדם אמיתי, נשבע!" הוא התגונן מהר. הוא הרים את הידיים מולה כאילו רוצה לעצור מכונית מתקרבת מלדרוס אותו. אז התרכך קצת, ואמר בשקט: "נו, בובה, את יודעת, כבר בילינו ביחד…."
היא הרימה גבה. כשהיא מרימה גבה זה הזמן היחיד בו היא נראית מרושעת.
"נו כן. אתה צודק. אבל אני רוצה שתלך לבדיקות. סיפרת את זה לעוד מישהו?"
"לא. אני נשבע."
"אז זה בסדר. רק אל תספר לאף אחד בעבודה."
"לא לא. כמובן שלא."
הם שתקו עוד קצת. אבל הפעם זה היה בסדר. הם מעולם לא דברו הרבה מאוד. פינוקיו היה בן אדם שקט. הוא העדיף את זה ככה. ולאשתו לעתיד לא היה הרבה מה לומר, חוץ ממדי פעם ששמעה איזה דבר רכילות בטלוויזיה או ברדיו. אבל הוא אף פעם לא ידע על מה היא מדברת. הוא שמח שהם שתקו שוב. הוא לא רצה לדבר על זה יותר. ובזה זה נגמר. הם לא דברו על זה יותר. הוא לא הלך לבדיקות. הם הביאו ילדים, שניים או שלושה או משהו כזה וכל פעם מחדש פינוקיו ניגב את מצחו ופלט אנקת רווחה כשראה שהם לא יצאו מעץ ושצרחות הכאב של אשתו היו צירי לידה רגילים ולא פועל יוצא של קרש תקוע באלכסון בתוך הבטן שלה. אבל הוא אף פעם לא ידע איפה הוא עומד אצלה. התגובה שלה דאז, באותו היום בבית הקפה הפתיעה אותו. הוא הבין שזה בטח נורא מוזר לגלות שבעלך לעתיד היה עשוי מעץ פעם, שלא תמיד היה בן אדם אמיתי. אבל לו זה מעולם לא היה מוזר. הוא לא נתן לזה הרבה חשיבות. לפעמים היה הוגה בזה בלילות, כשהוא שוכב על ידה. האם כשימות יחזור להיות ערימת קרשים ותו לא? כדאי שילך לבדיקות, צחק בינו לבין עצמו. או אולי ילך ללמוד נגרות. ככה אם תיכרת לו רגל או יד הוא יוכל להכין לעצמו את הפרוסטטה בזול, ואם ימות, אשתו תמיד תוכל להשתמש בשייריו כחלקי חילוף לילדים, לכשיגדלו.
אבל בבקרים הוא שוב לא מעץ. הוא קם בן אדם אמיתי. הוא נאנח, לובש מכנסיים, שותה מים ומתגלח, ולפעמים הוא אפילו מרגיש זקן, כמו אבא שלו, כמו סבא ג'פטו, ודואג שמה שיהפוך להיות בדיוק כמוהו, למרות שלא באמת היה פרי חלציו. הוא מנסה לא להעיר את אשתו, כי היא תדרוש את כוס הקפה שלה וחושב על כל הדברים האלה שגורמים לבן אדם להרגיש אנושי ולא חתיכת קרש. לפחות ככל שזה נוגע לו. והוא אסיר תודה על כך.