סדנת האתנוגרף
פברואר 12, 2009

הכובע והמצ'טה
בבית הספר היוקרתי לאנתרופולוגיה בו לומד יואב, כל הסטודנטים שנה שלישית נדרשים לבצע עבודה אתנוגראפית בשטח לפני שהם זכאים לקבל את סיכת האתנוגרף בצורת כובע רחב שוליים ומצ'טה.
את מרצה סדנת האתנוגרפיה מכנים "המאמן". טיפוס גדול ורחב ומפחיד. נראה כמו אחד שאוכל את הקורנפלקס שלו עם וויסקי ובבוקר מגרגר סלעים עד שהם הופכים לחצץ. הוא נקרא המאמן כי מעבר לשם שיצא לו בתחום האנתרפולוגיה, יצא לו גם שם של איש קשוח. הוא כיסח את הצורה של כמה מתאגרפים במשקל כבד בזמנו, אבל רק מתוך תחביב וכדי "להאבק בכרס המבצבצת לעת זקנה", כפי שכתב במאמרו על קרבות רחוב. הוא היה הראשון והאחרון שחקר את נושא קרבות הרחוב. הראשון, כי רק הוא הצליח להסתנן לתוך שדה המחקר. האחרון כי אחריו לא נותר הרבה מהשדה לחקור.
מן הסתם הוא היה מושא הערצה ופחד של כל תלמידיו מהרגע שעמד מול הפודיום בפעם הראשונה והרביץ בהם תורה במשך שעתיים ואז במשך חודשיים עד שהיו מוכנים לקבל את המשימה הראשונה שלהם ולצאת לעולם החיצוני. הם קיבלו הכול: תקציב שמן, זמן, אמצעים. הם יכלו לנסוע לאן שרצו בעולם ולבלות שם כמה זמן שיידרש להם. אך יותר חשוב מזה, כמו כל מאמן טוב, הוא נתן להם לגיטימציה.
כמובן שזה שם לחץ נוסף עליהם. בהיעדר מחויבויות אחרות אין גבול למידת ההשקעה ולרמת הביצוע המצופה מהם. אין שום סיבה טובה לפשל, וזה די מעיב על החוויה. לזכותם יאמר שבאמת רובם לקחו את זה ברצינות הראויה. רובם רגילים היו להטיל את כל יהבם על דבר אחד ויחיד, עד שהדבר הזה הפך לסיבה ממשית לחיות. הם גם רגילים היו שלעתים תכופות דבר זה היה מתפוצץ להם בפרצוף, או מתברר כשקר ריק מתוכן, או סתם היה נזנח מחוסר חשק. עד כדי כך שזה הפך לתכונת אופי המאפיינת אותם כסוג מסוים של אנשים. אבל לא עוד. לא אצל המאמן. עכשיו זה בסדר. ברגע שנכנסו לכיתה של המאמן אותו כשל אופי הפך לתכונה אצילה, בזכותה הם ישרדו את לימודיהם כאן. והיא היא זו התעניק להם את היכולת להפוך למה שהמאמן רוצה שהם יהפכו להיות.
מה שזה לא יהיה.
בכל זאת עכשיו יואב מרגיש שאולי הוא כיוון גבוה מדי. כשהמאמן שחרר את הקורס למשימה יואב רץ יחד עם כולם במורד מדרגות האחוזה הקולוניאלית בה הם למדו אל תוך כתלי עצי האבות של האמזונס, שואג וצוחק יחד עם כולם, כמו חבורה של ילדים מפגרים בכיתה ד' ששוחררו להפסקה הגדולה. הוא גם היה חדור מוטיבציה, סמוך ובטוח שיש לו את הכלים לבצע את המשימה שקיבל על הצד הטוב ביותר, כפי שלא ביצעו אותה מעולם. ויותר משהרגיש שקיבל את הכלים הנכונים לביצוע המשימה, הוא הרגיש שסוף סוף, בפעם הראשונה קיבל סיבה טובה לעשות זאת. כשהתפזרו לתוך העצים, איש איש למשימתו שלו, איש איש בתחושת השליחות שלו. הוא עדיין הרגיש ככה. אבל עכשיו הוא כבר לא כל כך בטוח.
המשימה הייתה פשוטה. עבודה אתנוגרפית. עליהם היה לבחור קבוצת מחקר ולבצע תצפית משתתפת. התרגיל הוא באיסוף מידע פריווילגי. זוהי הפונקציה הראשונה שאנתרופולוג צריך לרכוש, אמר המאמן. קודם כל אתם תלמדו לעשות זאת בצורה הקלאסית. כל מה שאתם צריכים לעשות זה להתקבל לתוך הקבוצה שבחרתם, להשיג את המידע שחיפשתם ולצאת החוצה. קאפיש?
כל מני חברים שלו בחרו כל מני קבוצות אקזוטיות בג'ונגל ובסוואנה. חלקם הרחיקו עד למזרח הרחוק לנסות להסתנן לתוך כתות מסוכנות של נזירים מופרעים שאף אחד לא שמע עליהם. חלק הלכו וישבו עם השבטים השכנים ליד הביצפר, איפה שמקובל שהחברה הכי טובה שלך היא סכין המצ'טה ובלילה זוחלים לך זאבים לתוך האוזן. יואב אמר לא! הוא יהיה שונה. הוא החליט שהקבוצה אותה הוא יחקור אינה קבוצה המוגדרת על ידי מיקום גיאוגרפי או שפה. הקבוצה שלו היא קבוצת גיל. הוא יחקור אנשים זקנים. הוא לא נסע לג'ונגל או למזרח הרחוק, הוא נסע לבית אבות בדיזנגוף פינת ארלוזורוב בתל אביב, ישראל.
ההנחה שלו הייתה שקבוצת הגיל שנכנסת לבתי אבות מהווה סוג של קבוצה לימינאלית קבועה. בית האבות הוא מצב לימינאלי, שלב מעבר בין להיות שייך לקטגוריית האנשים המבוגרים הפעילים בחברה לבין להיות מתים. הוא יסתנן לתוך הקבוצה הזו, ישיג את המידע הפריווילגי שיתמוך או יפריך את הטענה, יחזור חזרה להגיש את העבודה ויהפוך בן רגע לתלמיד המועדף של המאמן. פשוט. אולי המאמן אפילו יזמין אותו לאיזה אימון אגרוף. הוא דמיין את המאמן משבח אותו על אופן המחשבה המיוחד, ואז על הימנית ההרסנית שלו תוך כדי סיבוב ידידותי בזירה, אחד על אחד.
שלושת רבעי השעה ושני ראיונות כושלים לתוך עבודת השדה הוא הבין שהבחירה שלו הייתה טעות. הוא עשה הכול כמו שצריך. השיג את אישור הממשלה, את אישור העירייה, את אישור בית האבות, דיבר עם המנהל, הסדיר את העבודה עם האחים והאחיות, הציג עצמו לחוסים במוסד. אבל ברגע שניסה ממש לדבר עם מישהו על איך זה להיות זקן בתוך בית אבות, הזקן שניסה לדובב נתן בו מבט אחד וירק "כשתגדל תבין." הזקנה השנייה רק צעקה עליו משהו שהוא לא הצליח להבין, ניסתה לזרוק עליו את ההליכון שלה, נפלה, והוא היה צריך לעזור לאחים להרים אותה שוב.
אחרי שני נסיונות כושלים אלה זה נעשה רק גרוע יותר. עברו יומיים ואף אחד לא היה מוכן לדבר איתו. הוא הרגיש כמו פריצ'רד אצל האזנדים, מן אירופאי שהגיע מהעולם המערבי וכפה את עצמו מתוקף הקולוניאליזם על הילידים וכמה שניסה לחבב את עצמו עליהם לא הצליח להתקבל לתוך חברת המקובלים. כל סיטואציה חברתית שניסה להיקלע אליה, משחק ברידג', שיחת מזדרון, ארוחת צהריים, מיד התפזרה ובן רגע חבריה הפכו סנילים. להתעקש היה מסוכן. אם היה מציק לאיזושהי זקנה יותר מדי היא הייתה מכה אותו, צורחת משהו על השואה ובורחת, והוא היה צריך להישאר ולעזור לאחים ולאחיות להרים אותה שוב. לא לכך התכוון המשורר בתצפית משתתפת.
אחרי יומיים של כשלונות אומללים הוא אמר נואש. לא נותר לו דבר מאשר לשבת על כיסא גלגלים נטוש בדלת הכניסה ללובי בית האבות, בחלוק וכפכפים ולצפות על הזקנים מבלים להם מול הטלוויזיה.
הוא לעולם לא יהיה אנתרופולוג. חשב. תחושת השליחות, כל ההתלהבות יצאה לו מהמפרשים. הוא לעולם לא יהיה כמו פריצ'רד או מלינובסקי או כמו אף אחד מהגדולים. הוא פשוט לא טוב בזה. הבעיה טמונה בבחירה שלו. היא הייתה מפגרת. הוא צריך היה לבחור בנושא סולידי יותר, כמו חברים שלו שהלכו לחיות בקרב השבטים הטוטמים והקסטות ההודיות. אבל לא. הוא היה חייב להתחכם. לבחור נושא ראוותני ולחקור אותו באופן גרנדיוזי. הוא היה חייב לעשות את זה כי הוא מתחכם וגאוותן והגיע לו להיכשל. הוא חשב על סטודנט אחר מהפקולטה. סטודנט שלפי השמועה, הדבר הראשון שעשה לאחר ששחרו את כולם למשימות שלהם, במקום לרוץ לשדה התעופה או לשבט הקרוב,הלך לעיירה הקרובה, קנה ריבולבר 45 קליבר, בקבוק בושמילס, פרש לבונגלו איפשהו בסבך וירה לעצמו בראש. אפילו אם זו רק שמועה חסרת בסיס, זה נשמע כמו נושא מחקר מוצלח יותר משלו. וככל שהוא יודע אותו הטיפוס נחל הצלחה גדולה יותר בלחדור לקבוצה אותה יצא לחקור. מעניין אם אי פעם נשמע את מסקנותיו של אנתרופולוג דגול ומחויב זה.
הוא ניסה לדמיין בעיני רוחו את המאמן בעת שכתב את העבודה האתנוגרפית הראשונה שלו. מעניין אם הוא חווה משהו דומה כשניסה להסתנן לשורות המתאגרפים בזירות השונות של קרבות רחוב בעולם. הוא היה בספק. הוא בטח הצליח על הניסיון הראשון. הוא יכול היה לראות את המאמן, ידיו מגועלות בדם וקורבנו הראשון מפרפר פרפורי מוות לרגליו. בתמונה הבאה אותו המאמן יושב במשקפיים אל שולחן עץ מהוגני כבד ומתקתק לתוך מכונת כתיבה את פועלו ההרואי. והנה הוא עצמו בחלוק וכפכפים, יושב בבית אבות ומרחם על עצמו. כך לעולם לא ירכוש את הערכתו של המאמן.
"ככה אתה מוכן להיכנע? כבר?" קול הדהד בראשו. נזף בו, כמעט צעק.
נו מה לעשות? הוא פשוט צעיר מדי. כל ניסיון לרכוש את אמון המודיעים יוצר איבה שלא נראתה כמוה מאז עידן הקולוניאליזם, דבר שמן הסתם משפיע מעוד על יחסי המודיע אתנוגרף, פוגע בנתונים ולא ממש משפר את שיתוף הפעולה של אף אחד מהנוגעים בדבר. זו קבוצה אחת שהוא לא יוכל לחדור אליה. לא לפני שיהיה מאוחר מדי. לידע הפריווילגי הזה אין גישה עד שאתה לא בשל מספיק, עד שאתה לא רקוב מבפנים. זהו קומיוניטס כשאליו נכנסים לא יוצאים עוד.
המאמן רק עמד שם, באיזה חדר אימון, או אולי חדר עבודה, מנקה את משקפי הקריאה שלו, או אולי מוריד תחבושות מדממות אחרי קרב, והסתכל עליו. "נו? אני לא רואה את הבעיה."
משהו זז בתוך יואב. זה נכון, הוא חשב. כל האיבה, כל האלימות והצעקות מצד הילידים הזקנים נובעים מהגיל הצעיר שלו ומהקנאה והכעס שלהם על החוצפה שיש לו כזה. אותה הבעיה שבבסיס הכישלון מאששת את התיאוריה בעת ובעונה אחת. זהו הרי סממן מובהק ללמינאליות של הקבוצה. כל שאר המעמדות נמחקים והמכנה המשותף האחד המגדיר אותם הוא הגיל. מה עושות הזקנות שמנסות להכות אותו, הזקנים שנושכים אותו (אחד הזקנים לקח את שיניו התותבות שלו ביד אחת, את השיניים של חבר שלו ביד השנייה ונשך אותו בכל הגוף, אפילו במפשעה, עד שנפל מהכיסא ויואב היה צריך לעזור לאחים להרים אותו שוב), מה הם עושים אם לא מנסים להזהיר אותו? הסירוב לקבל אותו לקבוצה שלהם הוא ניסיון להציל את חייו, לומר לו "תתרחק. על תכנס לכאן. תתרחק כל עוד אתה יכול. אל תדאג. זה יגיע לבד, ואז יהיה מאוחר מדי."
אחד האחים נגע בו בכתף והוציא אותו מהרהוריו. הכיסא הגלגלים בו ישב עמד ממש על מפתן הדלת. זו דלת אוטומטית, והוא חסם את הסגירה שלה. הוא היה כל כך שקוע בעולם ההקיץ שלו שלא שם לב לדלת שהוטחה בו חזור והטח. מסתבר שהוא עושה משהו נכון. הוא ישב בפיג'מה באמצע היום והזה בשמועות ששמע פעם, באגדות אורבניות, בכישלונותיו והקשיב לאנשים שלא היו שם. הוא זנח לחלוטין את המציאות סביבו. האח אמר לו לגלגל את עצמו קרוב יותר לטלוויזיה או לקום וללכת למקום אחר. הוא גלגל את עצמו לתוך חצי הגורן של זקנים שהתאסף מסביב לטלוויזיה. הפעם הם לא התפזרו. הם המשיכו לעשות מה שעשו, בעיקר לרייר על עצמם ולמצמץ. בפעם הראשונה מאז הגיע לבית האבות הם לא שמו לב אליו, והפעם הוא לא שם לב אליהם. הוא רצה לכתוב את כל זה, לתעד, אבל מצד שני לא רצה להפסיק. לא עכשיו. לא כשסוף סוף השיג פריצת דרך כלשהי. עכשיו הוא צריך לשבת ולחכות. לתת לתחושה להגיע אליו. הזקנה, הוא יכתוב לימים בעבודה אותה יגיש בגאווה למאמן, קרובה למוות יותר מכל ומתקרבת עם כל רגע. אבל היא עושה זאת לאט, בשעמום ובלי חשק. הזקנים בבתי האבות לא אבדו את הדחף לחיות, את הרצון להמשיך קדימה. הם ויתרו עליו. הם ויתרו עליו כי הם קרובים מדי לסוף. כדי לחדור לעולם הזקן הייתי צריך לעשות בדיוק את זה. לאבד תקווה ולהפסיק לנסות.