כל הצבא הרומאי כולו

ארבע לפנות בוקר ואני מוצא את עצמי שכוב על הבטן מול שיח באמצע הערבה. אני לא יכול לישון, כי אני עסוק מדי בלשלוף קוצים מהתחת ויש לי אבן אחת מיוחדת תקועה בחלק של המפשעה שהכי פחות מתאים לצורתה. קר לי שועלים. אני לא חושב שמעיל הזמש החום היה הבחירה המוצלחת ביותר להרפתקאה הזו. משום מה זה נראה לי חשוב להיראות מגניב גם כשאני מאחורי שיח, באמצע הערבה, וזה ארבע וחצי לפנות בוקר. אני חושב שקרעתי אותו בפזצט"ה המגניבה שדפקתי קודם לכן בעת התגנבותי ביחידים אל עבר השיח היחיד הזה. הייתי צריך לשמור על מתח, על סוספנס, על תחושת סכנה ואקשן אם להרפתקאה הקטנה הזו שלי היה איזשהו סיכוי להצליח.

זה היה לפני יותר מחמש וחצי שעות, והכל נראה כמו רעיון ממש טוב דאז. הייתי חמוש במעיל מגניב, המכנסיים הפחות טובים שלי, שיח ורובה פילים, והייתי מוכן לקחת עלי את כל הצבא הרומאי. כפי שראיתי את זה, הדרך הטובה ביותר לעשות זאת הוא לארוב להם בסמוך למקום בו אני יודע, על פי מידע מודיעיני שעלה בחייהם של סוכנים רבים וטובים, שהם הולכים לחנות בלילה. אתם מבינים, הצבא הרומאי הוא כמו חיה חמקמקה ועירומה. הם יודעים מה הם עושים החארות, ולא התכוונתי פשוט לרוץ לקראתם מרחוק ולנפנף את רובה הפילים שלי בתקווה שהם יבהלו וייברחו. הם היו מתקבצים להם לתוך הקוביות הקטנות והפאגותיות שלהם, עם המגינים בכל מקום וכידונים בולטים ורוצחים אותי עוד מרחוק. במקום זה התכוונתי לחכות מאחורי השיח עד שהם יחנו, בלילה, כפי שהם עושים, ואז לקפוץ ממנו בשעות הבוקר המוקדמות, כשכולם רק מתעוררים והשמש בזווית מסנוורת ולירות לכל עבר עם רובה הפילים שלי. הם לא יידעו מה פגע בהם. זה יהיה כמו גינגס חאן אול אובר אגיין.

התכנית שלי כמעט סוכלה עוד ברמת השיח, כשבבחינת השטח, ערב המארב, לא מצאתי כזה בשום מקום. הסתובבתי בערבה הזו במשך שעות. הייתה לי את התחושה המוזרה הזו בפה ובחזה. התחושה הזו שאני מקבל כשאני הולך לוותר על משהו שאני ממש רוצה לעשות בגלל הקושי הקטן ביותר שמציג את עצמו. הרגשתי שאני הולך ללכת הביתה ולחשוב על למה בעצם טוב יותר שלא עשיתי את זה, שבעצם מעולם לא רציתי לתקוף את הצבא הרומאי כולו, ושבעצם אי אפשר לעשות את זה בכלל. אבל אז, בדיוק שהתכוונתי לפרוש נגלה לפני השיח בכל הדרו, מן כתם שחור על החום שחור של אדמת הערבה הצחיחה, על ענפיו הפריפריאלים מוקרן האופק הכחול ועל עליו המופרעים מתנופפים להם קטעי נייר טואלט לבנים, עפים להם בבריזה של חום וצואה. מיד קפצתי על הקרקע בפזצ"טה שלא נראתה דוגמתה בכל דברי הימים של תנועת הנוער העובד, חרשתי את האדמה בגחוני בזחילה אינדיאנית ונטעתי את מפשעתי היטב היטב על האבן החדה הזו שממש, ממש מכאיבה לי עכשיו.

וככה נשארתי במשך חמש שעות.

אבל לפחות אני לא אפספס את הצבא הרומאי. אני באמת הולך לעשות את זה. אי אפשר להתחמק מזה עכשיו. עכשיו אני סתם ארגיש טפשי אם אקום ואלך, וחוץ מזה, אני חושב שאני שומע את הצבא הרומאי מתקרב. כן. אני חושב שזה הם. שקט מוחלט, שקשוק מתכת של כובעים מחודדים ומגינים, גרירת כפות רגליים בסנדלים על אדמה סלעית. כמה לחשושים בלטינית. צבא של אלפי אנשים מתמקם מול השיח שלי כמו יחידה צבאית קטנה וזריזה. אני לא חושב שהם יודעים שאני כאן. אני מסתכל לתוך הרובה שלי. ישר בתוך הקנים. יש המון פילים בקנה. טוב מאוד. עכשיו נותר לי להיות בשקט ולחכות שהשמש תעלה.

עת הגיעה השעה לקפוץ החוצה ולירות ברומאים ברובה פילים אני נזכר בפחד האיום והנורא שהיה לי בפניהם. תמיד פחדתי מהצבא הרומאי. עוד כילד פחדתי מהכובעים המחודדים שלהם שראיתי בצלליהם של בגדים על קולבים. פחדתי שלגיונות שלמים מתחבאים מתחת למיטה, רק מחכים שאבא יצא מהחדר כדי להסתער עלי במבנה ולהתחיל לגבות ממני מיסים. עת אני שוכב בשיח, מוקף בחארות האלה, רובה הפילים זקוף בין רגלי ואני טוען אותו נמרצות, ממש כמו שילד יטען רובה מים המשפריץ בלחץ, וממש כמו שחייל בוייטנאם יתפוס מחסה כדי לזרוק רימון אחרון על האוייב, בזמן שאני עושה את כל הדברים האלה אני נזכר שאני בעצם מפחד מהם פחד מוות, שאני בעצם לא יכול לעשות את זה, שאף אחד לא יכול לעשות את זה, שאני בעצם פחדן הראוי לחיות חיים שלמים מבלי שתקפתי את הצבא הרומאי אפילו אפילו פעם אחת. כך אני יודע שהגיע הרגע. המתח בחזי הולך להיפרע. בין אני רוצה בכך או לא. אני לא יכול לדבר, הגרון שלי גדוש.  מבלי לספור עד שלוש ומבלי להגיע להחלטה אני מתרומם בתנופה, אני מניף את שני הקנים של רובה הפילים אל עבר חבורה של רומאים מופתעים במגבות, סכיני גילוח מושחזים בידם, ואני יורה עליהם שני פילים ענקיים.  

אם הייתם אומרים לי לפני כמה חודשים שאני אמצע את עצמי באמצע מחנה צבא רומאי, מנופף רובה ויורה פילים לכל עבר, הייתי אומר לכם שאתם משוגעים. אבל אני עומד באמצע אנדרלמוסיה שלמה של אוהלים רמוסים, אברי אדם מחוצים לשלוליות חסרות צורה, כידונים קסדות ומגינים זרוקים ופילים, המון פילים. אני אומר לכם. אין על הפילים האלה כשזה מגיעה ללחימה ברומאים. אתה יכול שיהיה לך את כל האומץ בעולם, אתה יכול להיות ארנולד שווצרנגר בכבודו ובעצמו, אבל בלי פילים הצבא הרומאי ירצח אותך. ורובה פילים טוב על אחת כמה וכמה. לא רק שלרומאים יש סוג של פוביה מפניהם, הם גם טובים למחיצה של רומאים הלכה למעשה מתוקף גודלם הגדול, של הפילים, לא הרומאים. עכשיו לא נשארו הרבה רומאים בסביבה. לגיון שלם ברח פרח לכל הכיוונים כששני הפילים הראשונים נחתו על קבוצת הרומאים המסכנה ומחצה אותם מחיצת מחץ. חלק ניסו להסתער עלי, אבל עוד מטח פילים הגון שלח את אלה שהספיקו לברוח לגבעות, ואת אלה שלא הפך למרק. עכשיו לא נשארו הרבה רומאים בסביבה. עדיין ישנם כמה פילים מבולבלים בכל מקום. חלקם מתהלכים ואוכלים דברים, חלקם רצים לאורך האופק, חלקם מתנדנדים על הגב בתוך שלוליות רומאיות, ארבע רגליים וחדק באויר, מנסים להבין איך הגיעו לכאן ולמה יש להם רומאים דבוקים בכל מקום בגוף.

סך הכל אני מרוצה מעצמי.אמנם זה נעשה קצת ברישול, אבל זה היה שווה את זה. כבר הרבה זמן שהרגשתי מוכרח לחסל לעצמי לגיון רומאי ואני חייב לומר שזה לא היה גרוע כל כך כמו שחשבתי. הם נראים מפחידים יותר משהם באמת. ממש כמו פילים. בדרך הביתה אני חוצה את הערבה וליבי נחמר בקרבי לנוכח הדבר הבא שעלי לעשות, עכשיו שהבסתי את הצבא הרומאי כולו. רומאים זה כלום. דרקונים זה הרבה יותר מפחיד.