בלו פרינטס

בזמנו החופשי הוא מסרטט את התכניות של הרובוט שלו.
לא שיש לו זמן חופשי. בין הלימודים לעבודה אין לו זמן לנשום והוא קורס, אבל הוא מוצא זמן. בשיעורי הנדסת אנוש או עיצוב תעשייתי 101 הוא יושב ומסרטט את הבתוכו של תא הטייס של מכונת המלחמה שלו. יותר נכון תא הנהג. זה נראה יותר כמו הקבינה של משאית סמי מאשר תא טייס של מטוס. ככה הוא רואה אתה זה. הוא תכנן את זה, ויש גם סרטוטים כמובן, ככה שלנהוג בדבר הזה יהיה פשוט כמו לנהוג במכונית, או משאית סמי, רק עם כמה שינויים קלים. במקום דוושת הגז ישנה ידית, כמו ידית הילוכים, ששולטת על המהירות. כמו שבאוטו אוטומאטי פשוט מכניסים להילוך, לוחצים על הדוושה ונוסעים, במכונה שלו יש ידית אחת להנעה קדימה או רוורס ואחת למהירות. הוא חושב לשנות את זה לידית אחת בלבד שיכולה לנוע גם קדימה וגם אחורה, אבל הוא עוד עובד על זה. העדות לעבודה זו מפוזרת בכל החדר שלו. על דפי A4, בעיפרון מספר 2. יש לו חבילות של נייר מדפסת עומדות על בלוק בטון ליד דלת המרפסת וחפיסות עפרונות במגירת השולחן יחד עם דרכון, חפיסת טאקי, כדורים להאנג אובר, קונדומים ואקדח פיקות. מצחיק אותו שיש לו אקדח פיקות במגירה, כמו בלש צעצוע. את הסרטוטים הוא רושם בכיתה, אבל רוב הדברים הכי טובים באים לו במיטה לפני שהוא הולך לישון. הוא ילך לישון מוקדם, בשתיים עשרה, אבל ישכב שם עד שתיים בלילה, שכל הזמן מוחו מתרוצץ, מצייר קוים ועושה חישובים. בסופו של דבר תתהווה לה צורה הנדסית של איזה חלק של הרובוט: רגל, מערכת האגן, מנגנון ההידראוליקה של מפרק הקרסול שיעמוד גם בזוויות פחות אידיאליות של משטחים מאתגרים יותר. המרחב החשוך שמעבר לעיניו הסגורות יהפוך להיות האנגר לצורות האלו, מכונות בשלושה מימדים יחוגו בחלל, מותוות בקווים מטאלים כמו קורים של עכביש מכסף. הוא יודע שאם לא יוריד את זה לנייר הוא לעולם לא יירדם. כל פעם הוא ינסה, והוא כמעט יצליח, אבל לבסוף יתלוש את עצמו מהמיטה, יוציא עוד עפרון מהמגירה, ימשוך דף ויתחיל לרשום.
הרישומים שלו לא טובים. בגלל זה הוא זורק אותם מיד אחרי שהוא מסיים. הוא עלול להיות נלהב בנוגע לרעיון ולבלות את החלק הארי של הלילה לפני יום ממש ארוך של לימודים ועבודה בסרטוט של איזה פרט קטן ברובוט האימתני שלו, אבל ברגע שזה יהיה מוכן הוא יביט בזה, ינהם לעצמו וישליך את הדף כמו שהוא על הרצפה ויחזור לישון. הוא אף פעם לא הראה לאף אחד את הסרטוטים האלו (והוא לא מזמין הרבה אנשים לבית שלו. גם מהסיבה הפשוטה שהוא מבולגן. דפים זרוקים בכל מקום וכו'). אף אחד לא יודע על מה הוא עובד, או שהוא עובד על משהו. והוא גם לא מדבר על זה. כולם חושבים שהוא לומד להיות מהנדס כי הוא אוהב מכונות, וכי הוא תמיד היה טוב בדברים כאלה, וכדי לעבוד בתעשייה אווירית בעיצוב תאי טייס, כפי שהוא עושה היום. אפילו כשהוא היה ילד הוא היה טוב בזה. הוא כל הזמן היה מסרטט מכונות מכל מני סוגים. בדרך כלל על פי דברים שראה במגזינים של מדע בדיוני, אבל גם סתם מכוניות ואופנועים. קיבל את זה מאבא שלו. כשהיה מתחיל לבנות משהו בלגו הוא היה עושה את זה על פי תכנית. קודם כל היה מוצא את כל החלקים שהיה צריך, אוסף אותם, ממיין אותם ורק אז מתחיל לבנות את הדבר הזה שרצה לבנות. כל המודלים שלו היו מורכבים בצורה יוצאת מן הכלל. ככה שהיה ברור למה הפסיק את לימודי המחשב באוניברסיטה ונרשם להנדסה במכללה. מה שאימא ואבא לא יודעים, וגם לא החברים, ולא הבחורות שמדי פעם יוצאות איתו כי הוא גבוה ויש לו עיניים כחולות, הוא שהוא הלך ללמוד הנדסה כי הוא רצה לדעת איך בונים רובוט מלחמה כמו שראה פעם באותו מגזין מדע בדיוני.
הוא לא באמת רוצה לבנות אותו. הוא לא מפגר. הוא לא ילד קטן. אבל ככל שהסרטוטים שלו נראים הגיוניים יותר, ככל שהם מבוססים על ידע אמיתי יותר, הוא מרגיש שהרובוט רוקם עור וגידים, או שריון ופיגומים, אם תרצו, ובתוכו מתגברת מן תחושה חמה ופרוותית. הוא לא מקווה להשלים את התכניות לרובוט, זה לא יכול לקרות. אבל הוא כל כך נהנה לנסות. בטעות כל הידע הזה שהוא רוכש בתהליך נחשב לנכס גם בעולם האמיתי, אבל זה ממנו והלאה. גם הדברים שהוא אחראי עליהם בתעשייה אווירית (שם הצליח להתקדם דווקא יפה, יחסית לגילו) הם רק פרפראזה לדברים שעלולים או עלולים לא לעבוד בשביל הרובוט שלו. ושוב, איכשהו, בטעות, לרעיונות שלו נמצאים שימושים משמימים ויישומים בנאלים בדברים יומיומיים כמו מטוסים ומכוניות.