רובוט לוחם

אותו היום, במקום ללכת לעבודה, הוא אמר להם שהוא חולה וישב בבית בתוך הרובוט לוחם שלו.

יש לו רובוט לוחם. זה רובוט עצום שהוא בנה בעצמו. זה נראה כמו דינוזאור עצום על שתי רגליים, כמו שלד של דינוזאור. כמו שלד של דינוזאור ושלדה של בניין ומשאית ביחד. הוא לא הרגיש שהוא מסוגל ללכת לעבודה אז הוא אמר להם שהוא חולה והתחיל להרכיב את הרובוט שלו. הרובוט לוחם.

התכנית בניה הייתה על פי תכניות ישנות שלו ושל חברים שלו כששחקו בגינה שהיו ילדים וצעצועים שהיו לו כילד – סוג של, ובכן, מן רובוטים שנראים כמו דינוזאורים עשויים משלדת בניין להרכבה. ככה הוא ראה את זה כילד. היו בפנים אנשים קטנים בצבע כסף וזהב שישבו בתא הטייס. זה היה הוא. הוא היה האיש הקטן בצבע זהב שישב בתא הטייס של רובוט מלחמה בצורת דינוזאור.

טוב, למען האמת הרובוט שלו לא היה בדיוק בצורת דינוזאור. זה בעצם היה קרוב יותר למשאית סמי גדולה על שתי רגליים עם זרועות. הרובוט נסע, זאת אומרת הלך, או צעד, ליתר דיוק, על בנזין. זה היה הדבר היחיד שהיה "לו טק" ברובוט שלו. המערכת החשמלית, יחד עם מערכות הנשק והמחשבים היו מן הסתם נורא עתידניים, עם טאץ' סקרינס והכול. אבל המנוע והעיצוב היו די אנכרוניסטיים. הוא תמיד ראה את זה ככה. עוד כילד.

אחרי שהתקשר לעבודה והודיע לבוס שלו שהוא לא בא החליף בגדים מפיג'מה לבגדי עבודה. בגדי בניית רובוט לוחם ענק בסלון. סווטשירט וטריינינג תואמים בצבע כחול כהה, כמו ג'אמפסוטס של מכונאים בסרטי מדע בדיוני, רק עם גרבי ספורט לבנות. בחוץ היה חורף וירד גשם והיה נעים ללכת בבית החמים בגרבי ספורט. הוא לא חשב שהבוס האמין לו. לדעתו הוא חשד ששיקר. שלא באמת יש לו כאב בטן. אבל לא היה איכפת לו יותר. שיחת הטלפון הלא נעימה הייתה מאחוריו וכרגע יש לו עבודה חשובה לעשות. עבודה נעימה שהוא מצפה לה.

הוא לקח את שולחן המטבח ופרש עליו את שמיכת הפוך מחדר השינה. ככה הוא התחיל. אז הביא את כל הכריות שהיו לו בבית: הגדולות של המיטה, הקטנות של כסאות המטבח, המרובעות של הכורסאות והארבע הארוכות של הספה הגדולה שהיו רגליים מצוינות. שתיים מהמרובעות של הכורסאות היו תא הטייס והקטנות של הכיסאות שמשו כפלטות שריון חיצוניות. אחרי שאסף את הכריות והשמיכות העבודה החלה. ככה, על הברכיים באמצע הסלון, בטריינינג וגרביים, עורם כרית על גבי כרית הוא בנה לעצמו רובוט לוחם לתפארת בתוך הבית, ובחוץ ירד גשם.

כשסיים ישב בתוך תא הטייס של הרובוט לוחם שלו, סגר מעליו את כרית הצוהר, ישב ישיבה מזרחית והציץ החוצה לגשם שירד בחלון. בחוץ ישנה שממה אפורה שכל הזמן יורד שם גשם, אבל בתוך תא הטייס של הרובוט לוחם שלו הוא לא מושפע מהאקלים הקיצוני ולא צריך לדאוג מתנאי המחייה הקשים בחוץ. כאן הוא עצמאי, בלתי תלוי ומרוצה מעצמו לחלוטין. הוא סובב את המפתח והתניע. מנוע הדיזל העצום התעורר לחיים בווררררווום אדיר שהוא עשה עם השפתיים ואז המהם במונוטוניות, כמו אופנוע, ברם ברם ברם ברם, כשהטורים ירדו והתייצבו. הוא הדליק את המערכת החשמלית ואת מערכת הנשק: קליק קליק קליק, זום. כל המערכות פועלות ומכווננות. עכשיו הוא רק צריך לשבת ולחכות, ולהרגיש בטוח. בחוץ ירד גשם.

למה הוא מחכה? הוא לא יודע. מה שזה לא יהיה זה יהיה קשה. האויב יבוא במספרים רבים והקרב יהיה אכזרי במיוחד. הוא יצטרך להשתמש בכל הארסנל שלו. כשהתחמושת תיגמר הוא ישתמש במאסיביות לשמה של המכונה כדי לרמוס את האויב. הוא יתמרן בקור רוח ובמקצועיות כאילו גוף הפלדה האדיר היה הארכה טבעית של גופו. בסוף הרובוט שלו יהיה חבוט ושבור, ובקושי נוסע. אבל הוא ישרוד. בעור שיניו.

זה אחר כך. כרגע הרובוט החדש שלו היה חמוש ומוכן לקרב, ובפנים היה חמים ונעים. ושקט. רק פטרול שגרתי לבד, הרחק מכולם. רובוט לוחם מסוגל לגמוע מרחקים אדירים וכל פטרול הוא מסע האורך ימים שלמים. ימים שלמים מנותק מכולם ומבודד מהעולם החיצוני, חוץ ממה שהוא רואה על המצגים שלו. המלחמה וההרס שעלולים או עלולים לא לבוא בעתיד רק הגבירו את תחושת הביטחון ששררה בפנים. המחשבה על זה העבירה צמרמורת קלה בגבו. הקרב עצמו לא עניין אותו. הוא אהב את התחושה של להיות מוכן לכל מה שיבוא, גם אם שום דבר לא יבוא והוא יישאר לבד. הוא אפילו העדיף את זה ככה.

הוא שם את הרגליים על הדש בורד ואת הראש על כרית הזרוע ששם כתמיכה לגב והרשה לעצמו להירדם לאט. בינתיים כיבה את המנוע. הוא הקשיב לגשם מטיח עצמו על שריון הרובוט בפראות מדאיגה, כמעט מפחידה, כאילו יצא מדעתו. אבל זה לא משנה. שום דבר לא נכנס. שום דבר לא עובר את השריון. כמה שבחוץ דברים נעשו מסוכנים ובלתי צפויים, ככה הוא הרגיש יותר חמים ונעים, בתוך הרובוט לוחם שלו.