מכונת הכביסה
יולי 16, 2008
"המכונה…. הכביסה… לא… עובד…." היא אמרה לו. העברית שלה לא הייתה טובה והיא דברה אליו לאט ובקול רם ועם הידיים, כי גם שלו לא הייתה משהו. "… זה… לא… סיבוב." זה לא…" אוף. איך עושים עם הידיים 'לכבס'? היא עשתה תנועת סחיטה עם שתי ידיה. הוא הסתכל בריכוז על האגרופים הקמוצים עם הפרקים הבולטים והעור המתוח בקצותיהן של זרועות דקות. היא המשיכה לעשות את התנועה הזו כמה זמן עד שהתייאשה. הוא סתם בהה בידיים שלה. הוא לא התרכז במה שהיא אומרת. האיש הקטן והמוזר הזה בחולצה הלבנה המפוארת. היא אפילו לא הצליחה לכעוס עליו באמת. הוא היה איש נמוך, צרפתי עם פני תינוק ומבט עורג והיא התנוססה כמעט שלושה וחצי ראשים מעליו. היה קשה לקחת אותו ברצינות. אפילו אם הוא היה בעל הבית שלה. היא סמנה לו לחכות רגע עם אצבע אחת ארוכה וניגשה לשידה להביא את המילון האנגלי צרפתי. היא חפשה את המילים 'מכונת כביסה' ו 'שבור'. היה אפשר לחשוב שאחרי כל כך הרבה זמן הייתה זוכרת לומר כמה מילות מפתח כמו 'לתקן' או 'חשבון' או אולי אפילו לחבר כמה פעלים פשוטים לשמות עצם כמו 'מכונת כביסה'. אבל כלום. כל פעם היא צריכה לדבר אליו עם הידיים, לצעוק ואז לחפש שעה במילון את כל המשפט בזמן שהוא עומד שם באמצע החדר ומסתכל.
אחרי מה שהיה נדמה כפרק זמן מופרז לנסות לומר בו משפט אחד ויחיד היא הודיעה לו בחגיגיות ש 'מכונת כביסה'! ועשתה סימן של לשבור עם הידיים – שהיה כעקרון זהה לזה של לסחוט רק מהר יותר ועם פרצוף – כי לא היה לה זין לחפש את המילה ואז את הפועל וההטיה. היא אפשר לחשוב שסטודנטית ללינגוויסטיקה שכמוה הייתה מתעקשת ללמוד לתקשר בשפת המקומיים. אפילו אם הם קטנים ונבזיים. שתהיה לה איזו יושרה מקצועית. אבל הערב אין לה כוח. יש לה יותר מדי שיעורים, עבודה שאין לה מושג איך לכתוב ועכשיו בעל הבית בא לקבל את שלו. חוץ מזה, בעל הבית גם לא מדבר את השפה המקומית. אי אפשר לדרוש ממנה ללמוד שתי שפות זרות בעת ובעונה אחת. היא מתקשה מספיק עם העברית בשיעורים באוניברסיטה ואין לה שום כוונה לעשות שום מאמץ נוסף בשביל בעל הבית שלה. היא עושה די והותר.
בסוף המשפט\מילה\מסר שלה היא הצביעה זרוע ארוכה והחלטית בכיוון הכללי של מרפסת השירות, שם נמצאת מכונת הכביסה המדוברת, ועשתה פרצוף של "עכשיו!" כדי לוודא שהנקודה שלה חודרת את מחסום השפה.
משהו מכל הרוטינה הזו הצליח. המילה הצרפתית ננעצה בו כמו מסמר פלדה בקיר בטון והעירה אותו ממין טרנס גס לתוך שצף קצף של ברבורים בצרפתית. חלקי מילים ושבבי כוונות ניתזו עליה כמו ריקושטים של סיד ובטון. הוא כל הזמן עשה את זה. זה לא היה חדש לה. הם כל הזמן עושים את זה. הצרפתים. אומרים להם מילה אחת בצרפתית, אפילו במבטא אמריקאי כבד ובעילגות ברורה ומשום מה הם מניחים שאת דוברת את שפתם מבטן ולידה ופותחים בהרצאות שלמות. מה הוא חושב? שהיא יודעת צרפתית ובכוונה לא מדברת איתו?! אבל הוא כן הבין את הרמז והלך בטובו למרפסת השירות, לראות את הנזק (זה המעט שהצליחה להבין. היא כן למדה דבר או שניים. אבל להבין זה דבר אחד ולדבר זה דבר אחר. איך היא לא זכרה שככה אומרים 'נזק'??). בדרך החוצה מהחדר הוריד את החולצה הלבנה וזרק אותה על כיסא. זה הכעיס אותה. היא רק סדרה את הבית.
היא חזרה אל המיטה אל מול המחשב על מנת לנסות ולהצליח אולי לסיים את הפסקה לפני שיחזור. לא התחשק לה שיהיה כאן עכשיו. לא בא על עליו, לא בא לה על זה ולא בא לה על העבודה הזו שהיא צריכה להגיש מחר ועוד אין לה באמת מושג מה שואלים אותה. הקטע הזה שבעל הבית בא לבקר מתי שמתחשק לו די מסריח. זה נכון. ולעתים קרובות היא חושבת שהיא רוצה להפסיק ולעבור למקום אחר אבל היא התרגלה לכאן, וזה בית די גדול, כולו לעצמה ואין לה סיכוי להשיג מקום קרוב כל כך לאוניברסיטה שתוכל להרשות לעצמה במשכורת מלצרית. אז היא צריכה לסבול אותו מדי פעם. היא חזרה לנסות להתרכז בפסקה מולה. היא ניסתה כמה פרצופים של 'חושבת' אל מול העברית המרצדת, אבל שום דבר לא עזר. העברית לא נעשתה פשוטה יותר.
בעל הבית חזר לחדר. הוא היה לבוש במכנסיים מחויטות שחורות וגופיה עם כתם חום בהיר בצד, כאילו נשרפה קצת בגיהוץ. הוא שפשף את הידיים ועדיין דיבר על משהו בצרפתית. היא סמנה לו לחכות רק עוד רגע בזמן שהיא מסיימת את הפסקה. אז הוא חיכה. הוא עשה סיבוב בחדר שלה: הוא הסתכל בתוך הארון, בדק את השידה, פשפש במגירת התחתונים (הוא הרים זוג אדום מתחרה עם זרת שמנמונת, התרשם והחזיר למקום), העביר אצבע בוחנת, אם כי מהירה מדי, לאורך שורת ספרים. הוא אהב את הדירה הזו. הוא חישב בינו לבין עצמו כמה יכול היה לקבל על המקום הזה. המיקום טוב, הדירה במצב מעולה. אבל הוא אהב את איך שהיא עצבה אותו. זה היה חדר צעיר. חדר של נערה צעירה. והיא נערה צעירה מיוחדת, הוא חשב. הוא התיישב לצידה על המיטה. עברו כמה רגעים והוא העביר אצבע על זרועה השזופה. היא עדיין לא התייחסה אליו. בסופו של דבר היא עצמה את עיניה, נאנחה לעצמה, סגרה את המחשב והניחה אותו בצד. היא הסתובב אליו והביטה לו ישר בעיניים הקטנות והחמדניות שלו. הוא הניח יד על ירכה וחייך. “Bonjour” הוא אמר. "כן, בונז'ור" היא החזירה לו. "את מכונת הכביסה תיקנת?"
