הגימפ

פעם אחת, כשהיה ילד קטן, אבא שלו לקח אותו לטיול בעיר. הם לקחו יחד איתם את הגימפ. הוא לא זוכר למה או לאן לקחו אותו, אבל הוא זכר שהגימפ היה סיבת הטיול. הוא זוכר את זה כי זו הייתה הפעם הראשונה שראה אותו.

הוא שמע עליו כילד. אבא ואמא התייחסו אליו ודיברו עליו בגוף שלישי כל הזמן: "צריך לרחוץ את הגימפ", "אל תשכח להאכיל את הגימפ", "הגימפ עשה המון רעש אתמול בלילה, אולי הוא חולה", "אני לוקחת את הגימפ למסיבת הטפרוור הערב" ודברים כאלה. אבל הוא אף פעם לא ראה אותו ממש, או הבין בדיוק על מה הם משוחחים. הוא הבין שזה איש, שהוא חי במקלט של הבית שלהם במודיעין (אבא שלו היה איש צבא, אז הם גרו יחד עם כל שאר המשפחות לאנשי צבא במודיעין), אליו היה ברור לו שאסור לרדת אף פעם, ובחושי ילד לא מנוסחים קלט שיש לגימפ הזה משמעות חברתית כלשהי, וגם חשיבות אישית כזו או אחרת להוריו. אבל הוא אף פעם לא ראה אותו.

עד לאותו היום בו אבא לקח אותו ואת הגימפ לטיול בעיר הוא דמיין את הגימפ כמו גרסה קטנה יותר ולא כל כך סמכותית של אבא שלו, אבל עדיין מאוד נחמדה ונעימה. הוא דמיין אותו רחוץ, נקי ומגולח (זה בעיקר מה ששמע עליו: "צריך לרחוץ את הגימפ"), לבוש בחליפת ספורט אלגנט, דומה לאלו שאבא לבש כשלא לבש מדים, ועישן סיגריות בזמן שישב ודיבר עם החברות של אמא במסיבות אליהן הלכה בערבי ימי רביעי (בהם נשאר בבית ויכל להזמין חברים עד מאוחר. אמא הייתה צוחקת עליו ואומרת שהוא ממש חיית מסיבות) במקום הסיגארים שאבא עישן.

הוא ממש הופתע כשאבא עלה מהמקלט באותו היום עם הגימפ קשור ברצועה. הוא לא נראה בכלל כמו שדמיין. אבא הקפיד שהכל יהיה מוכן ליציאה לפני שירד להביא אותו. שיש לו את התיק והכובע ובקבוק המים. הוא היה גבוהה יותר מאבא, אבל שפוף. כולו מכוסה בבגד שחור בוהק ומגוחך משהו, עם המון כיסים עם רוכסנים (בשביל מה הכיסים?). הפנים שלו היו מכוסות והיה לו עוד כיס איפה שאמור להיות הפה (בשביל מה צירך כיס שם? הוא חשש לשאול) ורק היו חורים לעיניים שהביטו מצד לצד בפחד תזזיתי. אבא משך אותו באלימות במעלה המדרגות וקשר אותו לידית דלת הכניסה כדי להביא משהו ששכח מהמטבח. הוא נשאר שם לבד עם הגימפ במשך כמה דקות. בין מבט מפוחד ימינה לשמאלה הם יצרו פתאום קשר עין. נדמה היה לו שהגימפ מפוחד ומופתע ממראהו ממש כפי שהוא היה.

אבא שלו חזר, לקח את הרצועה והוביל את הגימפ החוצה מהדלת. הוא שמר כמה צעדים מרחק מהם. אבא שלו העביר את הרצועה ליד ימין, הושיט לו את יד שמאל וקרא בחיוך: "נו, בוא. אל תפחד. הוא לא נושך".

כל הדרך לעיר הוא נשאר בצד שמאל של אבא שלו וניסה לא לשים לב לגימפ. הוא לא רצה שאבא שלו ידע שהוא חושש מפני הגימפ, הרי מעולם לא פחד ממנו בעבר, כך שזה די מוזר. אבל גם ניסה שלא להתקרב אליו יותר מדי.

היה כיף בעיר. הוא זכר שתמיד היה לו כיף כשאבא שלו היה לוקח אותו למקומות, ובטח כשיורדים לעיר. הוא נהנה, אבל הוא זכר שנכוחותו של הגימפ קצת האיבה על הכיף. כל פעם שאבא משך אותו או צעק עליו, והחרחורים והגניחות שלו כשאבא בעט בו כדי שיזוז כבר. זה היה מוזר כי אבא נראה דווקא משועשע וטוב לב באותו אחר הצהריים. הוא צחק וסיפר לו על כל מני דברים מעניינים שראו בדרך וכל מני חוויות מהצבא. הוא אפילו לא נראה עצבני בכלל אבל מדי פעם היה מתפרץ על הגימפ אם נשרך מאחוריהם או משך קדימה יותר מדי, ואז שוב צוחק ומדבר.

הדבר הזכור לו הכי הרבה מאותו היום היה כשאבא שלו פתאום הגיש לו את הרצועה ואמר לו לחכות שניה שם עם הגימפ בזמן שהוא נכנס לקיוסק לקנות סיגריות. הוא נשאר בחוץ, לבד, מחזיק ברצועה של הגימפ שעמד לידו שפוף והביט בו דרך החורים שמסיכה. הוא זוכר כמה הוא פחד. הגימפ היה הרבה יותר גדול ממנו ואם היה רוצה היה יכול פשוט למשוך את הרצועה ולרוץ. מה הוא היה עושה? כשאבא החזיק אותו זה היה בסדר, אבל הוא לא ידע מה לעשות. הוא תהה אם הגימפ ידע שאסור לו לברוח, שאבא לא מרשה. הוא ניסה להחביא את הפחד שלו כדי שהגימפ לא ידע שאם הוא רוצה לברוח הוא יכול פשוט להתחיל לרוץ. הוא ניסה להתנהג יותר כמו אבא שלו וקיווה שיחזור מהר.

הוא זוכר איזו הקלה הרגיש כשאבא שלו סוף סוף חזר, כזו הקלה על ששום דבר לא קרה. אבל אבא שלו לא אמר כלום. או שלא שם לב שהיה מפוחד לחלוטין או שפשוט לא הגיב כדי לא להביך אותו. הוא רק ליפף את הרצועה על יד ימין, נתן משיכה הגונה לצוואר הגימפ, הושיט לו את יד שמאל והם המשיכו בדרכם.

הוא לא זוכר לאן הם הלכו אחר כך, לשם מה או לאן לקחו את הגימפ איתם. זה כל מה שהוא זוכר מאותו היום. את זה, ושהיה כיף כשאבא לקח אותו לטיולים בעיר (או בכל מקום אחר). הוא אפילו לא זוכר את החזרה הביתה עם הגימפ באותו היום. הוא לא חשב על זה הרבה מאז.