מיכל

הדמות במיכל הזכוכית עמדה בתנוחת פעולה, מוכנה לתזוזה, שרירים מתוחים ועינים פקוחות. למראית עין נראיתה חיה לחלוטין. עבור יואב, ילד קטן שעמד מול מיכל הזכוכית הגדול, הדמות באמת הייתה חיה. עד כדי כך שלמרות שהייתה בתוך מיכל זכוכית משהו בתוכו הגיב.

הדמות הייתה גבוהה מאוד ורזה מאוד. היא הייתה אישה צעירה, אולי ילדה. היא הייתה עירומה, אבל לא נראתה כמוהו או כמו כל ילדה אחרת שהוא הכיר. היא היה בה משהו חייתי. בקושי היה בשר על העצמות וכלוב החזה היה גלוי, והמבט שלה בעיניים (איך הם עשו את זה?) היה עירני ומסוקרן, כמעט מאשים. באותה קלות היא יכלה להיות זו שצופה בו, כאילו הוא היה המיצג המוזר, ולא היא. היא נראיתה כבת גילו. היא הייתה הרבה יותר גדולה ולא היה לה כלום מחוסר האונים של ילדה קטנה.

כל שנה יואב בא עם הוריו לטיול בעיר וביקור במוזיאון המדע. כל שנה מחדש הוא בא לראות את אותם המיצגים הרגילים – כל מני גדג'טים וצעצועים מגניבים, כמו כדור עם חשמל סטטי שמתחבר ליד כשנוגעים בו וכל מני טריקים כמו לנסות לזהות את הקונוס הגדול יותר מבין שלושה כשבסוף מסתבר שכולם באותו הגודל. הוא הכיר את כולם בעל פה, וכל פעם היה עובר על כל אחד ובוחן אותם בחומרה ובכובד הראש של שוחר אומנות החוזר ליצירות האהובות עליו מתוך סנטימנטליות או נוסטלגיה. על החידות שהוא הכיר, כמו הקונוסים והקווים, הוא היה מנסה להסתכל אחרת, לראות קודם כל את הבדיחה ואז שוב את החידה. אם ילדים אחרים עמדו ליד אחד מהמיצגים והתווכחו בינהם איזה גדול יותר או ארוך יותר הוא לא הרגיש חכם או חש צורך להסביר להם את מה שהם רואים. במקום זאת התייחס אליהם בהתנשאות אילמת. הוא זכר שגם הוא פעם שמע את הבדיחה בפעם הראשונה.

השנה הגיע למוזיאון עם הוריו ומצא את המקום לא כפי שזכר אותו. הם שינו הכל. רק הבניין מבחוץ היה אותו הדבר. מבפנים הם החליפו את כל המיצגים והמתקנים שהכיר במיכלי זכוכית וקונטיינרים גדולים עם דברים אחרים בהם. המקום היה מעוצב פתאום במני שלטים ומסכים והולוגרמות ומוזיקה וכרוזים. הם השאירו כמה מהמיצגים הרגילים, אבל סידרו אותם מחדש במקומות אחרים. זה לא היה אותו הדבר.

בקונטיינרים היו אנשים. לא היה בהם נוזל. הם לא צפו כמו עוברים של חיות בפורמלין. הם עמדו, הרגליים שלהם ממוסמרות לבסיס והמרפקים שלהם מקובעים על מקלות דקים במחוות של עשיה מעושה, כאילו נתפסו עושים מה שלא עשו כשהיו בחיים. האנשים לא נראו כמו אנשים אמיתיים. הם היו גדולים וגבוהים יותר ורזים יותר. כששאל את אמא היא אמרה שאלה אנשים מזמן אחר שתרמו את גופם למדע ובגלל זה אנחנו יודעים עליהם כל כך הרבה. אלה האנשים האמיתיים, מפוחלצים, מומיות של אלו שחיו כאן לפני הרבה, הרבה שנים.

"אבל למה הם ערומים?"

"אני לא יודעת חמוד." אמא שלו אמרה. "אולי ככה הם הלכו אז."

"כתוב פה." אבא שלו אמר "שהיו להם כל כך הרבה בגדים מכל כך הרבה סוגים שבלתי אפשרי לקבוע מה האנשים הספציפיים האלה לבשו. בתערוכה הבאה יש תצוגה של כמה בגדים. מה שהם קוראים לו "אופנה."

"הם היו מתים כשפחלצו אותם?" הוא שאל את אמא שלו.

"כמובן חמוד."

איכשהו זה לא ענה על שאלתו. הוא לא היה בטוח אם היא התכוונה שהפחלוץ הרג אותם, או שהיו מתים כבר ואז פחלצו אותם. בכל מקרה זה נראה לו כמו גורל גרוע. הוא לא אהב את אף אחת מהאופציות.

באישה – ילדה עירומה בתוך מיכל הזכוכית הוא נתקל במסדרון. הוא עבר על פני כל כך הרבה, בכל כך הרבה צורות וגדלים, חלקם הרבה יותר אקזוטיים ממנה. אך כולם נראו יותר כמו חייזרים מאשר בני אדם. אם כבר, היא הייתה החייזרית הכי נורמאלית, זו שנראתה הכי דומה לאנשים שהוא הכיר. אולי זה מה שמשך את תשומת ליבו אל המיכל שלה שעמד לבד באחת הפינות. מקום זמני למיצג בנאלי עד שהאוצר ימצא מקום ראוי יותר להחביא אותו בו. ברור שהיא לא הייתה הספסימן המעניין ביותר. היא הייתה ילדה קטנה, לבדה, לא כחלק מסט של משפחה שלמה כמו פוחלצים של ילדים אחרים. לא הייתה לה תוספת של אבא ואמא העומדים מאחוריה בזרועות שלובות או על המותניים, או מטיילים יחדיו בין נוף עצים המוקרן על מסך מאחוריהם. במיכל שלה לא היה נוף ולא דשא ולא אף אחד. אולי קצת קש על הרצפה. רק ילדה קטנה לבד במוזיאון, במקום זר בזמן זר.

"פה כתוב שהילדה הזו חיה לפני אלף מאתיים שנה." אבא שלו קרא מהלוח לצד המיכל. היא נראתה מבוהלת. מה קרה לפני אלף מאתיים שנה שהשאיר אותה במיכל עכשיו? מה עבר עליה בחיים שהגיע לה לסיים אותם ככה, כאן? נשבר לו הלב שהיא מלאה בקש. מאחורי העיניים הפקחות לא היה כלום, ובכל זאת היא נראית כלואה. לפני אלף מאתיים שנה היא רצה ברחובות, כאלה כמו של היום רק מלאים באנשים גבוהים ומשונים, אולי בורחת מאלו שרצו לפחלץ אותה, עושה שימוש ברגליה הארוכות והחזקות ובזרועות הדקות. והנה הם נפגשים עכשיו. רק שהיא במיכל והוא מחזיק את היד של אמא. הוא חש הערצה. היא נראתה זריזה, חזקה. כאילו אף על פי  שמשקל העולם יושב על כתפיה היא לא שמה לב. היא מרוכזת בשלה. בלשרוד. אם תפסו אותה, מה הסיכויים שלו?

"יש סיכוי שגם אותי ישימו במיכל כזה?" הוא שאל את אמא שלו.

"מה פתאום חמוד. אותך לא ישימו במיכל אף פעם."

משום מה זה לא ניחם אותו.

הוא לא רצה לראות את שאר התערוכה. הוא רצה לעמוד מול המיכל ולבהות בה, כי הוא ידע שאחרי שיעזבו את התערוכה הם יכנסו לאוטו ויסעו חזרה הביתה הרחק מהעיר והוא לא יראה אותה שוב לעולם.

אבל אמא ואבא רצו להמשיך הלאה. היו עוד הרבה מיכלים כמו שלה באולם המרכזי, ועוד חדרים בקומה למעלה עם מיצגים קצת שונים – כל מני חיות מלפני אלפי שנים: כלבים נורא גדולים עם זנב, כמעט בגודל של איש מבוגר. ציפורים בלי שיניים, רק מן עצם אחת גדולה במרכז הפרצוף. אבא שלו עבר אחד אחד, מיכל מיכל וקרא את ההסברים על השלטים – "את אלה הם החזיקו בבתים כחיות מחמד. כמו האוגר שלך. את אלה הם הרתיחו במים ואכלו, המגעילים."

הם עברו על פני מיכל גדול עם פוחלץ פרה שלם על מצע קש דק. על הקיר הייתה תלויה תמונה של פרות רועות במרעה. מלבד התמונה על הקיר והקש על הרצפה לא היה במיכל כלום שיעיד על שטח המחייה הטבעי שלה.

אמא הצביעה על המיכל וקראה: "תראו! ירקות עם רגליים!"

"נכון! וגם ראש. אתה רואה?"

כל ההצגה הנלהבת נערכה לכבודו מתוך איזה ניסיון לעורר בו סקרנות מחודשת כלפי התערוכה. אותו לא עניין כלום. הוא רק חיפש תירוץ לחזור לבהות במיכל שלה. אם היה יכול היה בוהה בה כל היום. ואם הוא לא יכול לראות אותה שוב, אז הוא העדיף לחזור הביתה כמה שיותר מהר וללכת לישון.

"אבא. אני עייף. בוא נלך הביתה."

"עוד רגע חמוד. עוד לא ראינו את הכל. תראה, כתוב פה שלפני אלפיים שנה אנשים קראו לזה 'חיות', ולירק הספציפי הזה הם קראו 'פרה' והיה להם כל כך הרבה כבוד כלפי האוכל שלהם, שהם האמינו שגם מה שהם אוכלים צריך להיות בעל רצון חופשי וחופש תנועה, ממש כמוהם. ובגלל זה הם גידלו את האוכל שלהם עם רגליים וראש."

"ואז הם הרגו אותם?"

"כן. ואז הם הרגו אותם."

הוא חשב שוב על הילדה המפוחלצת במיכל. הוא לא ממש הפסיק לחשוב עליה, רק עכשיו הוא חשב עליה כל כך חזק שהרגיש את זה בחזה.

בחנות המזכרות בדרך החוצה, כשחיכו לאמא בשירותים, אבא קנה לו כדור שלג עם דמויות של אנשים מפוחלצים בפנים, ושמנערים יורד עליהם שלג, כדי שלא שלא יהיה עצוב מדי. לדמויות בפנים לא היו פנים והן היו אמורות לייצג את האנשים בתוך המיכלים.

בדרך חזרה הביתה הוא הפך עגום ומצוברח. הוא לא הצליח לדמיין את הפנים שלה. לא בדיוק. ולא את הצורה המדוייקת של הגוף שלה. הוא פחד שעד שיגיעו הביתה ויכנס למיטה היא תיעלם מזכרונו לחלוטין. הוא היה רוצה לצלם תמונה. הוא היה רוצה לקחת את המיכל שלה הביתה ולהעמיד אותה בחדר ליד השולחן, מול המיטה כך שיוכל לבהות בה מבין הסדינים עד שימצא איזה כישוף שיחזיר אותה לחיים. הוא היה צריך לעשות את זה. הוא אפילו היה מצלם מיכלים אחרים, כמו את הפרה הזו כדי לתרץ את ההתעניינות הפתאומית במיכלים מבלי להסגיר את מניעיו. במשך כל הנסיעה הוא לא אמר מילה. רק בהה דרך החלון בנוף שהפך ליותר ויותר מוכר ככל שהתקרבו הביתה.

.