שלושים ושבע

שלושים ושבע. זה המספר על השלט האדום המהבהב לפני תאי הפקידים במשרד הפנים סניף רמת גן. יש שבעה תאים ורק שלושה פקידים. מולם כולם יושבים כמו קהל בהופעה. רק שהפקידים לא עושים כלום. או מה שהם עושים הם עושים לאט מאוד. אי אפשר להאשים אותם. הם פקידים במשרד הפנים. שניים מהם אפילו צעירים. בחורים צעירים, בעשרים המאוחרות שלהם לכל היותר, ואישה אחת בשנות החמישים שלה, כנראה, עם שיער בלונדיני של דודה משנות השמונים וטבעות על אצבעות ארוכות ציפורניים מזוייפות עמוסות מגדלי עיטורים. אצל הצעירים כבר ניכרת השפיפות בכתפיים והיציבה המכופפת של עובדי מדינה. אותו הדבר ניתן לומר על פקידים בדואר. משהו ברכינה מעל שולחן, כאילו הם משפילים ראשם אל מול רבבות אדוניהם. אבל זה לא נכון. בפועל הם מתנשאים ומזלזלים כלפי האנשים המחכים בתור. אי אפשר להאשים אותם, הם פקידים במשרד הפנים. החרא שהם צריכים לאכול כל יום. הוא ישב באמצע השורה האמצעית בקהל שפנה אל התאים. מעליו התנוססו שלושה שלטים משלושת צידי החדר ואמרו באדום: שלושים ושבע. הוא הביט על פיסת הנייר הממולמלת בידו וחשב על הזמן שנותר לו. אף אחד לא ידע לומר לו כמה זמן נותר. זה יכול לקרות כל רגע, עוד חמש, עשר דקות, או זה יכול לקרות עשרות שנים מעכשיו. אף אחד גם לא יודע לומר לו איך זה יקרה. פתאומי, כמו להיפגע על ידי משאית בדרך הביתה, או גסיסה איטית על פני שנים בזמן שהמחלה אוכלת לו את האיברים הפנימיים. למען האמת הם לא יודעים הרבה על המחלה שלו. האבחנה נעשתה על דרך השלילה. על סמך הדברים שלא מצאו מתחת למיקרוסקופ, בבדיקות הדם ובצילומי הרנטגן. כמו שמדענים מסיקים על קיומו של כוכב לכת עמום בגלקסיה רחוקה על סמך האור שלא מגיע לטלסקופ, כך פשר המחלה שלו היה מרוחק מהרופאים.
מה שבטוח הוא שהוא הולך למות. מה שאין לו, יהיה מה שזה יהיה, הולך להרוג אותו, במוקדם או במאוחר, בדרך כזו או אחרת. את זה הם ידעו לומר לו, ואפילו החזיקו מולו תוצאות בדיקות וצילומי רנטגן כדי להוכיח את טענתם. ואין שום דבר שהוא יכול לעשות בנוגע לזה. מה זאת אומרת? הוא יכול לעשות הרבה. בתור חולה סופני הוא יכול לטעון לקצבה מהממשלה. הממשלה משלמת לאזרחיה הנוטים למות, כאילו הם מבצעים איזה שירות בכך שהם מפנים את מקומם. כמו קצבת אבטלה, כל חודש הוא צריך לבוא למשרד הפנים סניף רמת גן כדי להירשם, להחתים כרטיס ולקבל את התלוש. כאילו הממשלה אומרת “מה? אתה עוד חי? נו טוב” ונותנת לו עוד דמי כיס. אם הוא לא מגיע חודש אחד הם מניחים שהוא מת, והקצבה מתבטלת.
שלושים ושמונה. היה פינג. אף אחד מקרב האנשים היושבים בקהל לא קם. לתא האמצעי, בו ישבה האישה המבוגרת עם שבעת פלאי תבל על ציפורניה ניגשה אישה שעמדה בצד לאורך הקיר עם אלו שלא היו חלק מהתור. הם כבר היו באמצע תהליך ורק היו צריכים שאלה. כך שזה לא נקרא. התור לא התקצר יותר. על פיסת הנייר בידו כבר לא היה ניתן לקרוא את המספר. אז מה עושים בינתיים? מה נותר לעשות? המחשבה הראשונה שעברה לו בראש כשבישרו לו שהוא הולך למות הייתה שיש כל כך הרבה דברים שהוא עוד לא עשה. רובם מיניים, כמובן, אבל ישנו טיול האופניים באירופה, והספר שרצה לכתוב. אלה הדברים הראשונים שזנח. אילו רק היה יודע בדיוק מתי זה נגמר, מתי יגיע תורו, היה יכול לתכנן את הדברים. הוא היה לוקח שתי עבודות, שלוש, חוסך כסף ורגע לפני שמת, עם אותותיה הראשונים של המחלה, כשהגוף מראה את הסימנים הראשונים לדעיכה היה מפוצץ הכול הכול על זונות וסמים ודברים טפשיים. הוא הסתכל על השעון על הקיר מאחוריו. אבל הוא לא יודע. מי יודע כמה זמן זה יקח. וגם כשהמחלה תתחיל להראות את אותותיה, בהנחה ולא תהרוג אותו במכה אחת כמו משאית, הוא עדיין יאלץ לבוא כל חודש לדפוק כרטיס ולקבל את דמי הגסיסה שלו. המוות שלו הולך להיות כמו החיים השלו, איטיים ויום יומיים. כמו אותם זקנים המבלים את חייהם בתורים בקופות חולים ומשרדים ממשלתיים, נותר לו רק לחכות. זה מה שנותר.
פינג. שלושים ותשע. הוא אפילו לא הביט בכרטיס שלו. לידו קמה אישה עם תיק שחור גדול וורידים ברגליים ונגשה לתאה של האישה המבוגרת. מהתיק השחור שלפה ערימת מסמכים וניירות והתחילה להתעסק ולפשפש בהם תוך כדי שהיא ממלמלת לעצמה משהו. כשסיימה האישה מאחורי מעטה הזכוכית הקליקה כמה פעמים במחשב ומדי פעם הקישה במקלדת. זה מה שמצפה לי, חשב. האישה מאחורי הזכוכית תלשה משהו מהמדפסת ונתנה אותו לאישה עם התיק השחור. האישה עם התיק השחור שאלה משהו, ואז עוד משהו, ואז קמה והלכה. כנראה רק כדי לחזור עוד חודש, או אפילו לפני, ולעשות את זה שוב. פינג. ארבעים.
מישהו בפינה הקיצונית של קהל היושבים קם וניגש לתא. הוא התחיל לאבד את הסבלנות עם כל הסיפור. הוא חשב לצאת החוצה לשאוף אוויר. הוא חשב להתחיל לעשן שוב. אבל חשש שזה יקרה אז, שתורו יגיע בדיוק כשיצא החוצה. אבל לשבת בחוסר מעש ולחכות לזה גם הרגיש אווילי. הוא נתפס בתוך תחושת פייט או פלייט מוזרה. סתם ככה לבהות במספרים האדומים באים והולכים גרם לו להרגשת חוסר אונים בלתי נסבלת. הוא התחיל להיות תזזיתי. הרגל שלו התחילה לרעוד והעיניים שלו התחילו לדמוע. הוא הסתכל מלפניו, מצדדיו ומאחריו לאי אלו סימני אי נוחות אצל האנשים היושבים מסביבו. אך כלום. הוא הרגיש חום. שלושה מזגנים וארבעה מאווררים ואף אחד מהם לא עובד. יכול להיות שזה קורה? עכשיו? הם אמרו שזה יכול לקרות כל רגע. פאניקה פגעה בו יחד עם צורך חזק לבכות. הוא רצה שזה יסתיים.
פינג. ארבעים ואחת. הוא קם ופילס את דרכו בין הברכיים והתיקים של שורות היושבים. הוא היה מיוזע ופרוע. תחושת המצוקה הפתאומית שכחה מעט, והוא התאושש, אך כשישב מול האישה עם שיער הדודה עדיין הרגיש רעוע. מקרוב הוא ראה שיש לה עור מקומט, במיוחד מסביב לשפתיים. היה ברור שהיא מעשנת. היא בטח משאירה סימני ליפסטיק על בדלי הסיגריות. היא בטח מעשנת גולף לייטס ארוך. מעניין אם עדיין אפשר להשיג את הסיגריות האלה. הוא חשב כמה מוזר שזה מה שעובר לו בראש עכשיו, אבל מצא את המחשבות הללו מרגיעות בצורה מפתיעה. “סליחה, תני לי רק רגע להסתדר.” הוא פשפש בכיסיו אחרי הטופס שהוא צריך לתת לה. “מספר בבקשה”. “אה, כן”. הוא פשפש בכיס השני והוציא את הכרטיס הממולמל שהכניס לשם רגע לפני ונתן לה אותו. “כן, איך אפשר לעזור לך?” היא אמרה, כמו מכונה לניבוי עתידות בהכנסת מטבע. “אני באתי לקבל קצבה.” “טופס 101.” היא אמרה. הוא פשפש בכיס האחורי והוציא דפים מקופלים אחד לתוך השני. הוא ליפלף בינהם והוציא אחד, והגיש לה. האישה פנתה להקליק על המחשב ונקשה פעמיים על מקש אחד במקלדת. הוא ראה שהמקש, שהיה מקש ‘א’ רגיל לחלוטין, היה מסומן בתור משהו אחר על ידי מדבקת נייר צבועה בסגול. על המקש הזה היא הקישה כל פעם בין קליק לקליק, ורק עליו. שתי דקות לאחר מכן חזרה לטופס שלו, הכניסה אותו מתחת לשולחן ושלפה טופס חדש. “תחתום פה ופה”. הוא חתם שם ושם, היא לקחה את הטופס והביאה לו חדש “תבוא עוד חודש. יום טוב.” הוא התמהמה לרגע. כשראה שזה הכול והוא משוחרר הרשה לעצמו לקום וללכת. מחוץ למשרד הפנים סניף רמת גן הוא הרגיש הרבה יותר טוב. הפעם הבאה נראתה רחוקה. חודש שלם זה הרבה זמן ובינתיים הוא יכול לעשות כאילו הוא לא צריך לחזור. וחוץ מזה, הוא ניחם את עצמו, עד אז תמיד יכולה לפגוע בו משאית.

העכביש הסמנטי

יורד לו אבק מהעיניים. יש לו גבות עבותות מעל עיניים שקועות ועייפות, ועפר נבזק מהן אל מול עיניו. הוא יושב לצד הרשת שלו. לא בנחת, אבל לא בחוסר נוחות, ומחכה לטרף. הוא יושב שם כבר שעות רבות, במשך אלפי שנים. הוא זו היא. או זה. הוא גדול ושעיר וכבד, ובטנו מלא בעכבישים קטנים רק מחכים לצאת החוצה ולאכול אותו. פרקי רגליו כואבים, בייחוד של השתיים הקדמיות. הוא עושה לעצמו עם צבתות הפה, כמו איש זקן מוקדם בבוקר. כשמשהו חוצה את דרכו הרשת נמתחת ונרעדת ומזעזעת את עולמו. זה קוטע את חוט המחשבה, והוא עוצם עיניים עד שהזעזוע נשכח. הוא לא טורח לזוז אם אין לו לפחות שני זבובים ועש. רק אז הוא ניגש, נעמד מעל ומסתכל לטרף שלו בעיניים. בדרך כלל לטרף שלו יש רק שתי עיניים, והוא קטן ומפוחד (לזבובים יש צער רב בעיניים. העשים הם רובוטים חסרי רגשות אטומים לגורלם). הוא מסתכל עם אלף עיניים אדומות. הוא אוהב למצמץ בכולן באותו הזמן. זה תמיד מפחיד אותם נורא (הוא מתאר לעצמו). הוא אוכל את העש מול שני הזבובים, ואז זבוב אחד מול חברו. בין זבוב לעש הוא מסתכל אל עבר הזבוב האחרון, להלחיץ אותו, לגרום לו לחשוב שהוא הבא בתור. הוא מסתכל עליו תוך כדי שהוא אוכל את חבר שלו ועושה עם הצבתות של הפה בהנאה בין ביס לביס. כשסיים עם השניים האחרים הוא מביט אל הזבוב הנותר, ממצמץ באלף העיניים שלו כמו שעשה קודם לכן. הזבוב חושב שאולי יחוס עליו. אולי ימשיך הלאה למשהו אחר. הוא פונה ללכת, כאילו לא מתחשק לו עליו, אבל אז ברגע האחרון מתחרט וניגש אליו, עומד מעליו ומסתכל עליו באלף עיניים, ממצמץ בכולן בבת אחת, ואוכל אותו. אף אחד לא אוהב את העכביש הסמנטי. הוא לא כמו עכבישים אחרים. עכבישים אחרים עוטפים את טרפם בעודם חיים, שוקדים וטורחים מעליהם, מרעילים אותם ברעלים זהירים ושומרים אותם לאחר כך בצנצנות נפטלין. הם מראים איפוק ומוסר עבודה. הוא אפילו לא מנקה את הרשת שלו מהשאריות של הארוחה הקודמת. הוא יצור זקן ומכוער שאף אחד לא אוהב. אבל הוא גדול ונורא, אז עוזבים אותו לנפשו. יום אחד, הוא מקווה, הוא יפסיק להתאפק ומהבטן שלו יצאו אלפי ילדים קטנים. הוא מרגיש אותם זזים בפנים. כמה מהם כבר לא כל כך קטנים. הם מרושעים כמוהו וברגע שישוחררו יצאו החוצה ויאכלו אותו. אז בינתיים הוא מתאפק, כמה שהוא יכול.

אם הסתבכת ברשתו של העכביש הסמנטי אתה בצרה צרורה. אם אתה זבוב או עש קטן, גורלך נגזר, ולא נותר לך אלא לחכות. אם אתה חיה גדולה יותר, אז תמצא שאת הקורים קשה מאוד להסיר, אפילו במים חמים וסבון, ובמשך יומים תפלה שארי בשר של חיות קטנות מפה ומשם. לפחות תדע שהצלחת לעצבן את העכביש הסמנטי. הוא יצור עצל ואין דבר שהוא שונא יותר מלטוות קורים חדשים, ואם יש לו נקודה רגישה אחת זה שהורסים לו את הרשת.

רובה מאיין

רובה מאיין. רובה שכשמכוונים אותו אל עבר משהו בחיים הדבר הזה נעלם. הוא הופך לכלום, יש לאין. אפילו לא צריך ללחוץ על ההדק. מכוונים אותו על הזדמנות, והיא נעלמת. מכוונים אותו אל עבר אפשרות האפשרות הזו נסגרת ונעלמת כהרף עין. פוף. אין כלום. מכוונים אותו אל עבר דלת היא נסגרת. אבל להשתמש ברובה כדי לסגור דלתות זה כמו להשתמש באייפוד כדיסק און קי בלבד.
למה שמישהו ירצה לקנות רובה כזה? לא קונים אותו. מקבלים אותו מההורים. עוד מגיל צעיר. מאבא, מאמא, חלק פה וחלק שם עד שבגיל העשרה, אפילו לפני במשפחות מסוימות, כבר יש בידי הילד רובה שלם ופעיל.
אבל זה לא מסוכן לתת לילדים קטנים רובים? אתם תגידו. ואתם תצדקו. אכן מסוכן. על אחת כמה וכמה לתת לילדים קטנים שלא מודעים לכוחו של רובה כזה ולהשלכות שבשימוש בו, ומהר מאוד הם גורמים הרבה מאוד נזק, בעיקר לעצמם. הם מניפים את הרובה לכל הכיוונים, מאיינים דברים על ימין ועל שמאל עד שבגיל עשרים ומשהו, אפילו לפני אצל אנשים מסיימים, כבר לא נשאר כלום. עצוב, אבל ככה זה. בשלב הזה הרבה אנשים מחליטים להעביר את הרובה הלאה לילדים שלהם.
אבל יש כאלה שלא. יש כאלה ששומרים את הרובה. אצלם הרובה מכוון כלפי פנים. מונח על שידה מול המיטה, למשל, או אפילו על המסך בעבודה מכוון אל עבר הראש. הם לא נעלמים. הרובה לא חזק מספיק בשביל להעלים בן אדם שלם. אבל במשך הזמן הם קטנים וקטנים עד שלא נשאר מהם הרבה מאוד.
ואם מכוונים את הרובה אל עבר מישהו אחר, אתם אומרים, מה אז? ואתם תנחשו נכון. הוא לא נעלם. משהו אצלו בפנים מצטמק, הפוך להיות קטן וקטן יותר, לאט לאט, עד שבסופו של דבר, אם זה קורה לעתים קרובות מדי, הוא מתבטל לחלוטין. כל מה שנשאר מהאיש זה גולם חלול. זה לא יפה, אבל זה קורה כל הזמן. בבתי ספר, בצבא, בעבודה. בנות משתמשות בו על בנים, אוהבים משתמשים בו אחד על השני, זוגות נשואים, הורים על ילדים כדי לשמור אותם במקומם, ילדים על הורים כשהם מתבגרים. אנשים הולכים עם הרובים שלהם לפאבים ומסיבות שותים הרבה ולא שמים לב לאן הם מכוונים את הרובה שלהם, וזה גורם הרבה אי נעימויות.
כולם הולכים חמושים כל הזמן. את הרובה הזה לא מגלים בבדיקה הביטחונית. מי שאומר שאין לו רובה כזה עובד עליכם, וסביר להניח שברגע שתסתובבו ירה לכם בגב. זה כמו מלחמת מים שקטה מאוד, ושבמקום להירטב כולם נשארים מיובשים.

חליפת חלל

“תודה שאתה עוזר לי ככה יואב. אני מצטערת שאני נופלת עלייך . אתה בטח רוצה לנוח או לעשות דברים אחרים ואני סתם מפריעה לך עם כל הצרות האלה שלי.”

“שטויות. אני שמח לעזור.” זה באמת היה נורא נחמד מצידו, להלוות לה את החליפת החלל הישנה שלו. חליפה יד שניה ממחסני נאס”א, אמנם, מלאה חתכים ושברים ושריטות, לא מהדגמים החדשים והיפים שבאפנה עכשיו העשויים מבד מיוחד ויושבים צמוד על הגוף, אבל היא ראתה חלל ואפשר היה לסמוך עליה.

 הוא לא היה צריך חליפה יפה כשקנה אותה. הוא היה צריך חליפה פשוטה כדי לעשות עבודה חד פעמית, אין אנד אאוט, פשוט ולעניין. הוא אפילו הבטיח לעצמו לא להוציא אותה יותר מהארון לאחר מכן. הוא היה זורק אותה, אם יכול היה להביא את עצמו לזרוק משהו. מבחינתו החליפה הייתה נגועה באויר רע ולא ראויה יותר לשימוש אדם, אבל בכל זאת שמר אותה בארון, בבוידם, יחד עם השלדים והמזוודות וכל שאר הזבל חסר השימוש. על כל מקרה שלא יבוא. והנה, על אף אי אלו הבטחות שעשה לעצמו, ברגע שהופיעה זאת על מפתן דלתו, לבושה בסמרטוטים שלה ועיניה אדומות מבכי כמו פליטה הזקוקה למפלט מדיני, הוא שבר כל הבטחה שאי פעם הבטיח לעצמו ונתן לה להישאר כמה ימים, עד שתעמוד על הרגליים שוב. “חוץ מזה, החליפה נראית טוב יותר עלייך”. 

הוא גם עזר לה ללבוש אותה. החליפה הייתה קצת גדולה. הוא גבוה ורחב ממנה כך שבקושי מילאה את כלוב החזה ומיכלי החמצן לא ישבו טוב ומשכו אותה אחורה. הוא שם שתי כריות מאחורי גבה כדי לתמוך במיכלים ובציוד. היא צחקה ואמרה לו שהיא מרגישה כמו גיבן. היא הייתה נורא קטנה ורחוקה בתוך החליפה הגדולה. כששם את הקסדה זה היה כמו לסגור דג בתוך אקווריום. הוא חייך אליה דרך מראת המגן וראה את עצמו משתקף בחזרה. .

“שוב תודה, יואב.” היא אמרה מתוך החליפה. היא הרימה יד לנגב את העיניים, אבל שכחה שהמגן סגור וחייכה כשהיד דפקה בקסדה. “אני לא יכולה להפסיק להתנצל.” “אין בעיה,” ענה לה “אבל צריך לאטום עוד. אני לא אמור לשמוע אותך בלי הווקי טוקי.” הוא התכופף לכמה שניות והתעסק עם משהו מאחורי גבה. “הנה, תנסי עכשיו.”

“זו ממש חליפה יפה.” הוא התרומם שוב מולה, עשה פרצוף של לא מבין, נקש כמה פעמים על מגן הקסדה וסימן לה שהוא לא שומע – היא צריכה להדליק את הקשר, שם מימין. היה קליק בתוך הקסדה ואז הוא שמע אותה.

“מאיפה יש לך את החליפה הזו?” שאלה. “קניתי אותה בזמנו, כשנפרדתי מרוני. מעולם לא חשבתי שאצטרך אחת כזו. אבל הנה לך. ” הוא נעלם שוב מאחוריה, וחזר שוב. “אני אגיד לך מה אני חושב.” הוא לקח כמה צעדים אחורה ובחן אותה מרחוק, כמו שמעצב אופנה בוחן שמלה על בובת ראווה. הוא לא היה מרוצה. היא יכולה לגור בתוך הדבר הזה. “אולי נקשור חבל מסביב למותן שלך כשאת נכנסת. ככה אם משהו קורה, פשוט תמשכי פעמיים ואני אמשוך אותך החוצה.” למען האמת, אם רק הייתה אומרת הוא היה קופץ לגור יחד איתה בפנים, העולם החיצוני אטום בחוץ. אבל הוא לא העיז. הוא הרכיב את החליפה מסביבה וסגר אותה בכפפות וקסדה באופן מקצועי על הצד הטוב יותר, לא פוסח על אף שלב. הוא הקפיד לאטום אותה כפי שאטם את עצמו בזמנו. לא פחות מזה. מאז שהגיעה הוא מתנהג באותו האופן הזהיר והמפוחד. כל הזמן מחשב מתי, איפה ואם לא חס וחלילה נגע בה שלא במקום. גם עכשיו התנהג באותו האופן. אם תמך במותנה כדי למשוך במשהו, או אחז בפנים ירכה כדי להטיב את רצועות המגף, מיד משך את ידו והתנצל בשקט. היא לא שמעה או הרגישה כלום, מן הסתם. היא לא ידעה מה מתרחש כל הזמן הזה שטרח סביבה. הוא הזכיר לעצמו שהוא עוזר לה, ושאסור לו לנצל את המצב.

הוא לא רצה לתת לה את החליפה. הוא לא רצה שתלבש אותה. עוד באותו ערב שהיא בשרה לו שהיא צריכה לחזור, דבר ראשון שעלה בראשו, עוד לפני שאמר משהו, היה שאין סיכוי שהוא מוציא את הדבר הישן והמזוהם הזה מהבוידם. הם ישבו על המיטה יחד. הוא בדיוק חזר מהעבודה והיא בדיוק הפסיקה לבכות. הוא היה מיוזע כולו ופחד לחבק אותה. היא הייתה צריכה כל מני דברים, אחרי שלושה או ארבעה ימים בהם התחבאה בדירה שלו, היא הייתה צריכה כל מני דברים כמו מחשב, מברשת שיניים ובגדים, בין השאר. בקיצור, היא הייתה צריכה לחזור. והוא לא יכול היה לשלוח אותה בלי חליפה. “קחי את החליפה שלי.” הוא אמר. ככה סתם, כמו כלום.

“יואב. תודה. תודה שאתה עושה את זה בשבילי.”

“עזבי אותך. עכשיו תראי,” הוא ניגש אליה והדליק משהו בצד הקסדה. היא לא יכלה לראות מה הוא עושה. טווח הראיה שלה היה מוגבל. “שם בפינה השמאלית העליונה של הצג יש לך את הרדר. כך שאת לא צריכה אפילו להסתכל. תגדילי את התצוגה ותלכי על פי הנקודות האדומות. יש עוד משהו שאת צריכה משם?”

“לא יודעת. מה עוד צריכה בחורה שתופסת טרמפ בדירה של מישהו? מברשת שיניים, מחשב, ספר, בגדי שינה. אולי לא כדאי לבזבז זמן על ספר. אני לא רוצה להישאר שם הרבה זמן. אני לא רוצה להיכנס בכלל.” קולה נשבר דרך מערכת הקשר. הוא שמע שהיא החזיקה את עצמה מלבכות.

“לא. תקחי את הספר. אלי תרצי לקרוא משהו. החליפה תגן עלייך מספיק. אל תדאגי.”

כשהייתה מוכנה, כולה ארוזה ואטומה וקשורה בחוט היא נכנסה לתוך הדירה שפעם הייתה שלה. הוא עמד בחוץ, מחזיק את הצד שלו של החבל וחשב על כמה שזה מסריח. כשעלתה ארצה לגור עם חבר שלה מעולם לא חשבה שתזדקק לחליפת חלל. והנה. בסופו של דבר זה קרה. זה קורה לכולם בסוף, כנראה. רק לפני כמה ימים הוא בא למסיבת יום ההולדת שלה, באותה הדירה ממש. אז מקום לחזור אליו ולהתחבא מהעולם החיצוני. עכשיו היא לא יכולה לשהות שם אפילו לרגע. לא יכולה לנשום את האויר. האטמוספירה טעונה ומוחצת כאילו הקירות עמוסים בהרים של בצל חתוך ואי אפשר שלא לפרוץ בבכי. הוא לא קינא בה בכלל. היא הייתה שם הרבה זמן והוא רצה שתצא כבר. “נו, תמשכי בחבל כבר” הוא רטן בחוסר סבלנות. אך החבל לא זז. אחרי הרבה זמן יצאה, הסתובבה לנעול את הדלת, רגועה כתמיד, וירדה במורד השביל לעברו. כשפתח את הקסדה ראה שהיא בוכה. משהו בחליפה לא היה אטום כראוי. משהו דלף. הוא נבהל. ניסה לחבק אותה. אבל אי אפשר היה להגיע אליה. כל מה שתפס היה חליפה.

מנקה ארובות

אני מוצא את עצמי במרפסת שוב. בצד. איפה ששומרים את המטאטאים הארוכים המוזרים עם השערות שנראות כמו עיטורים של קסדות רומאים. אני חושב שמשתמשים בהם לניקוי ארובות. אבל אני לא זוכר שיש לנו ארובות. כמובן שאין לי ערובה לכך. הא הא.
נו, לפחות המורל גבוה. כל השאר גרוע נורא. אני לא זוכר איך או למה הגעתי למרפסת. זה קורה לעתים קרובות יותר ויותר לאחרונה, ואני מתחיל לחשוש. לא מדובר בתופעה נפוצה כמו להיכנס למטבח בלי לדעת למה, או לפתוח את המקרר מתוך מנהג. אני מאבד רגעי זמן שלמים. רגע אחד אני פה, רגע אחר אני שם, והקוגניציה שלי נשארת מאחור עם המכנסיים למטה. כך אני מבצבץ לי ברחבי הבית במשך היום. למרבה המזל הקפיצות הן רק בזמן ולא במקום ואני עוד נשאר בגבולות הבית. זה בית גדול ויש לאן ללכת, אבל במוקדם או במאוחר אני עלול למצוא את עצמי בחלק החשוך יותר של פארק הירקון בשעה המפוסיית פחות של ליל יום שישי עם התחתונים על הראש ולא אוכל לצפות לעזרת הנוער הנחמד שייקח אותי בחזרה הביתה.
הדבר המתיש ביותר הוא לחבר חזרה את החלקים, את פיסות הזמן שאבדו לפרטים שהתבלבלו. אביטל חולפת ליד חלון המטבח ורואה אותי. היא עושה דבל טייק וחוזרת לראות אם זה באמת אני. כן, זה באמת אני. אני עושה את עצמי עסוק בבחינה דקדקנית של המטאטא המוזר. האמת היא שאני באמת תוהה ביני לבין עצמי אם יש לנו ארובה. אני לא יכול להיות בטוח יותר. הזיכרון שלי לא מה שהיה פעם. ואם יש לנו ארובה, אז מתי הפעם האחרונה שניקו אותה? היא פותחת את הדלת ומתחילה לשאול שאלות: “יואב, הכל בסדר?”, “מה אתה עושה?”, “למה אתה במרפסת?” וכו’. כאילו בן אדם לא יכול להיות במרפסת, כאילו אי אפשר להיות בסדר גמור במרפסת, כאילו מרפסת זה מקום שחייבים לעשות בו משהו. האמת היא שהיא חושבת שאני סנילי, שאני מתחיל “לאבד את זה” כמו שאומרים. אני יודע שזה מה שהיא ואלון אומרים. אבל גם לי יש כמה שאלות נוקבות: “תגידי, יש לנו ארובה?” היא מסתכלת עלי מוזר. בטח חושבת שזה עוד התקף אלצהיימר, או מה שלא, ואני מדבר שטויות, כמו הפעם ההיא שהכנתי חביתה. היא לא יודעת שבעצם השאלה היא חלק מטיעון שאני בונה שיסביר את מעשי במרפסת באופן לוגי ונהיר עד כדי מובן מאליו, כדי לחפות על העובדה שלי בעצמי אין מושג. אם היא רק תתן לי הזדמנות הכול יהיה מובן. “לא יואב. אין לנו ארובה. אתה בסדר? אתה רוצה להיכנס חזרה לבית?” היא מדברת אלי לאט ובזהירות, כאילו אני חמוש. נורא קשה לדבר עם בן אדם שחושב שאתה אדיוט. השאלה הבאה שלי תבהיר לה שאני לא סנילי, או אדיוט: “אז למה יש לנו את זה?” היא יוצאת למרפסת להסתכל על הדבר שאני מחזיק. המקל מחובר לקיר בשני וויים. אני מנסה לשלוף אותו מהמקום מבלי להפיל את כל הדברים שערומים בצד הדלת: דליים, קופסאות ישנות ומגשי סיוד מפלסטיק. מי השתמש בציוד הזה, רק אלוהים יודע. בטח לא אף אחד מאיתנו. אביטל, מתוך מנהג יותר מכל דבר אחר, יוצאת לבחון את הדבר שמעסיק אותי, כי הוא מעסיק אותי, למרות שלא ברור לה למה הוא מעסיק אותי. כשהיא רואה במה אני מתעסק היא מאבדת עניין שוב וממשיכה לחקור למעשי במרפסת. “אני לא יודעת יואב. בוא תכנס פנימה.” היא מושכת אותי לעבר דלת המטבח, כאילו לא משנה בכלל שיש לנו מנקה ארובות בלי שתהיה לנו ארובה. אני מתנגד לה ומיטיב את אחיזתי במקל הארוך. הוא מחובר טוב לקיר. מי יודע כמה שנים לא הזיזו אותו. אני חייב להיראות כאילו יצאתי הנה בכוונה לבחון את מנקה הארובות, ופעם אחת ולתמיד לרדת לעומקו של עניין ולברר למה יש לנו אחד כשאין לנו ארובה. עכשיו כשאני יודע שאין לנו ארובה. זה קורה לעתים קרובות יותר ויותר בזמן האחרון, שאני שוכח פרטים כאלו. אביטל יכולה הייתה לבשר לי בחגיגיות שיש לנו ארובה, שתמיד הייתה. “איך אתה לא זוכר את הארובה הישנה” היא יכולה הייתה לומר, ואז לקחת אותי החוצה ולהצביע לעבר הגג. אני שמח שאמרה שאין לנו ארובה, אחרת הייתי נאלץ לעלות  ולנקות אותה כדי לשמור על כבודי העצמי. “למה אתה חושב שזה מנקה ארובות דווקא?” היא שואלת. שנינו מסתכלים למעלה לעבר קצה המקל, גבוה גבוה, סמוך לתקרת המרפסת. אפשר לקבל סחרחורת להסתכל כל כך גבוה. “מה זאת אומרת?” אני עונה בהרבה סמכות והשכלה “את לא רואה את השערות בקצה? הן לא מזכירות לך קסדה רומאית? מה עוד זה יכול להיות?” “לא יודעת… ” היא אומרת, “אולי זה בשביל לנקות קורי עכביש מהפינות?”
אני לא אומר כלום. אני מטמיע את עצמי בלמשוך את המקל הארוך מאחיזתו של הקיר כאילו חילוצו יטיל אור נוסף על מהותו וישים סוף לספקולציות שלי ושל אביטל. כאילו יש צורך באור נוסף. למעשה, לא נותר לומר כלום. המקל הארוך עם השערות כמו של קסדה רומאית כנראה באמת משמש לניקוי קורי עכביש מפינות רחוקות. לא רציתי שזה יהיה. רציתי שזה יהיה מנקה ארובות. אם זה באמת היה מנקה ארובות, אולי זה לא היה מוזר כל כך שפתאום אני מסתובב במרפסת. אבל אני לא יכול להודות בזה. לא עכשיו. אביטל מסתכלת עלי קצת מניף את המכשיר המוזר מצד לצד בחוסר חשק, נזהר לא להפיל שום דבר. בסופו של דבר היא אומרת “טוב, אני נכנסת, קר לי.” ונכנסת חזרה פנימה. אני נשאר בחוץ לשחק עם המטאטא. מתחיל להחשיך, ובאמת נעשה קריר. אבל אני לא רוצה להיכנס. אני רוצה לחכות עד שאבזיק במקום אחר בבית, ושוב לא אזכור.

בתולות הים

הן נקראות “בתולות הים” כי כשיחידות המילואים נכנסו לנקות את הבלגאן הם מצאו אותן יושבות על איי אדמה בין אגמים של חל”כ, כמו בתולות ים.
כולם ידעו שרוצים לחסל את היחידה. כולם ידעו שיחידת האב”כ של חיל הנדסה היא תירוץ עלוב ליחידה צבאית. בזבוז של זמן ושל משאבים.
זו כביכול יחידה יעודית האמורה לבצע תפקיד סופר מסוכן ומורכב בעת מלחמה, במקרה של שימוש בחומר לחימה כימי. בבקו”ם אומרים לחיילים שזו ‘יחידה מיוחדת’ אם אומרים להם משהו בכלל. אבל לקרוא ליחידת האב”כ יחידה מיוחדת זה כמו לקרוא לילד המפגר בכיתה ‘הילד המיוחד.’ זה נחמד, אבל לא עושה אותו פחות מפגר. בכל זאת, צריך היה לומר להם משהו כדי להעלות אותם על האוטובוסים, אז אמרו להם שהם הולכים לשרת בהנדסה קרבית. כבוד מפוקפק בפני עצמו. וצריך היה לומר להם משהו כדי לגרום להם לרוץ, לקפוץ ולנפנף בצעצועי פלסטיק קטנים מעל גומות חול באמצע המדבר בחום אימים, אז אמרו להם שהם מקצועיים יותר, יעודיים יותר ומיוחדים יותר מכל חיל הנדסה קרבית, מכל צבא ההגנה כולו. הכיתה הטיפולית של הכוחות המזויינים.
כביכול היחידה הייתה אמורה להתמקצע בטיפול בתרחישים של שימוש בנשק לא קונבנציונאלי אטומי, ביולוגי וכימי. בפועל, האימונים נסבו סביב נשק כימי בלבד. במקרה שמתגלה שימוש בנשק ביולוגי תורת הלחימה מכתיבה שעליהם לקרוא ליחידה אחרת (מיוחדת יותר?) שתטפל בזה, ותרחישים של שימוש בנשק אטומי הושמטו כליל. מן הסתם התו”ל במקרה של שימוש בנשק אטומי מכתיב להתפרק למרכיבים הבסיסיים ביותר מהר ככל האפשר ולהתפזר באוויר. מעט מאוד אימון נדרש בנושא.
למעשה, לאף אחד ביחידה באף שלב בשרשרת הפיקוד לא היה מושג ירוק מה לעשות במקרה של שימוש בחומר לכימה כימי, מה עלול לקרות, או אם משהו מכל הציוד המצחיק בו הם מתאמנים יעבוד בכלל באזור נגוע. אפילו החברה בתו”ל המציאו דברים תוך כדי, בדרך כלל תוך כדי הדרכות, כמו שסטנדאפיסטים מאלתרים חומר חדש על הקהל תוך כדי הופעה. אם זה נשמע מגניב, אז זה בטח נכון. ואם לא, אז לא קרה כלום. זה לא כאילו הם אי פעם יצטרכו להשתמש בדברים האלה. בכל מקרה הציוד האמיתי ניתן ליחידות המילואים יחד עם התקציב, האימונים והשיטות האמיתיות כיצד להישאר בחיים במקרה של התקפה כימית, שלא לדבר על לעשות משהו בנוגע לזה. הציוד שניתן ליחידה הסדירה היה בדיחה. דברים שהצבא האמריקאי השתמש בניסויים שנערכו בשנות השבעים והוכיחו עצמם כלא יעילים עוד אז. מה זה משנה? זה לא כאילו הם אי פעם יחשפו למשהו. כדי לגרום להם להרגיש טוב עם עצמם, מדי פעם לקחו אותם החוצה למדבר מאחורי הבסיס וזרקו עליהם גז מדמיע עד שצעקו פוס, סתם בשביל הצחוקים של הקצונה הזוטרה.
החיילים הרגישו את זה. מן הרגע הראשון, בסלקציה הראשונה במגרש המסדרים, רגע אחרי שירדו מהאוטובוסים כל אחד מהם הרגיש שמשהו לא בסדר כשהוא נקרא לעמוד באותו הצד בו עמדו הבנות. אז כל חייל צעיר ידע שמשהו בו לא בסדר, שהוא לא כמו שאר הילדים. הוא לא הולך לקבל שירות צבאי נורמאלי, עם פיצוצים והסתערויות וריצות על הג’בלאות והשקמות שואה. השירות שלו לא הולך להיות סקסי. הוא נדפק באיזה יחידה יעודית אומואית שמתמחה בפעילויות מפקופקות שאף אחד לא מכיר או שמע.
יואב ראה את המבט שלהם בעיניים כשקראו בשמם והם הלכו לצד השני של המגרש. גם הוא היה שם. גם הוא השפיל את מבטו ושמט את כתפיו בלי לדעת למה. גם הוא הביט אחורה לעבר חבריו החדשים: “מה קרה? לאן אני הולך?” עכשיו יש לו מספיק סיכות על המדים כדי להרים את ראשו, אבל פעם גם הוא נשא על כתפיו את התגיות הצהובות. צהוב המחלה. צהוב השתן, אות קיין. בזמן שלאחרים יהיה ירוק שדה, ירוק צבא, ירוק גבר. בזמן שהאחרים ישירו שירים, הוא לא ראה את פני חברו דרך המסיכה.
בגלל שיחידת האב”כ היא יחידה מיוחדת, כלומר, ייעודית, אימון הרובאי שלהם נמוך. הם מתרכזים באימון המקצועי הקקמייקה שלהם. כך שהם לא באמת לוחמים. הם אמנם מקבלים תעודת לוחם בסופו של דבר, אבל אף מג”ד שפוי לא ייתן להם קו אמיתי או משימות מבצעיות אמיתיות .חוסר המבצעיות רדף את היחידה כמו קללה ועשה אותה היחידה המושלמת לערוך בה ניסויים מגדריים כאלו ואחרים, ובעיקר לתת פורקן ללחצים פמיניסטיים שמכבידים על הצבא כיום. בעיקר בחורות צעירות בנות שמונה עשרה שרוצות מה שכל נער בן שמונה עשרה רוצה – להיות קרביות. אז נותנים להן. סוג של, בכל מקרה. מה שמן הסתם לא תרם רבות ליוקרתה של היחידה או לסטטוס שלה כיחידה קרבית ושל חבריה כלוחמים.
כולם ידעו שהיחידה היא בדיחה. מלמטה עד למעלה. ומי שלא חשב ככה עבד על עצמו. במידה מסויימת זה כל מה שנשאר לעשות. להמציא דברים, לספר סיפורים ןלהנפיץ הנפצות כדי לשמור על המורל. אבל איפשהו במעלה שרשרת הפיקוד התקבלה החלטה אופרציונאלית לתקן את הדברים.
ביחידה היה יום חג כשלפלוגה הגיעו ארגזים מלאים בציוד החדיש ביותר שהחיילים, המפקדים ואפילו הקצינים רק שמעו עליו. נערכו אימונים על יבש במשך ימים. נערכו הרצאות, תמרונים. בפעם הראשונה החיילים עמדו גאים בתור לחדר האוכל לבושים בחליפות הבמ”פ האפורות שלהם. הם נראו, והרגישו, כמו אסטרונאוטים. מובחרים. מיוחדים.
רכבים חדשים הגיעו לבסיס שגרמו לרקמ”ים של הגדודים להיראות כמו עגלות ללא סוסות. עוד מהציוד הייעודי של היחידה. דברים לא מהעולם הזה שנשמרו בימח”ים של פלוגות המילואים. הפעם לא ציוד אמריקאי משנות השבעים. זה היה ציוד רוסי מובחר שנוסה על אמת תוך כדי הפרת כל חוק זכויות אדם שהומצא בג’נבה. ציוד שאם ארה”ב תדע שברשות ישראל תהיה תקרית בין לאומית. “אנחנו הולכים לנהוג בדברים האלה?” שאל יוסי, אחד החיילים הטובים ביותר ביחידה, כשלא היה שבוז מהתחת וניסה להיכנס לכלא. המפקד שלו עמד פעור פה ממש כמוהו. שיירה של רכבים משוריינים זחלו בסך כמו חרקים במצעד ראווה איראני. יוסי, נהג בהכשרתו (אם כבר אז להוציא איזה רישיון כבד מהסיפור) משך למפקד בשרוול. “המפקד! אנחנו הולכים לנהגו באלה?”
“אהם… כן. בטח!” המפקד ענה לו. הוא לא ידע מה עוד לומר.
יואב, החופ”ל, מאידך, התחיל לחשוש. בתור חופ”ל פלוגת טירונות הייתה לו את הפריווילגיה להיות חלק מהברנג’ה של הבסיס. הוא בילה את מיטב זמנו במרפאת הבסיס עם האינטליגנציה של הבסיס, שם ניהל שיחות תרבות עם קולגות: חובשים ורופאים, ובעיקר חובשות. החובשים היו מעמד הבורגנים בבסיס, בין הקצונה האריסטוקרטית בחסד האל לטירונים המפונקים וחסרי האונים – העמך, בהם היו צריכים לטפל כדי להצדיק את מעמדם. ליואב לא הייתה בעיה עם זה. בין החובשים היה שיוויון מוחלט. כולם היו אותו הדבר. על אף שכל אחד בא מהיחידה או הגדוד שלו, כולם עברו את אותו הקורס בבה”ד 10, ועצם העובדה שיצאו לחובשים העיד שהיו בעלי יחס אמביוולנטי כלפי כל הסיפור הצבאי ורק חיפשו תפקיד נוח שיקנה להם כמה שיותר חשיפה למזגן וכמה שפחות לפעילות מבצעית מאמצת ומסוכנת. כך שלאף אחד לא היה איכפת מה ההכשרה שלך, הרובאית שלך ואיזה קוים ביצעת כל עוד ידעת לתקוע עירוי ביום חם ולא הטרדת את הדוקטור הטוב יותר מדי. יואב מת על זה. ואז גם היו את החובשות….
אך פתאום התחילו להמטיר עליו משימות. היו את כל הדברים האלה לעשות. רופאים הגיעו לבסיס. הוא נדרש לתרגל פרוצדורות, לעבור השתלמויות, לכתוב מבחנים. הוא נדרש לתרגל טיפולים שאולי שמע שציינו משהו לגביהם פעם בקורס, אבל לא באמת, ואף אחד לא לקח ברצינות. פתאום הוא היה החובש שעבד הכי קשה בכל הבסיס. לא שהיה לו איכפת, אבל יחד עם מנוחתו גם שלוות נפשו התערערה כשקיבל את הציוד החדש. תוספות לארגז החובשים שלו. יואב אף פעם לא היה קומבינטור גדול, וגם לא גדול הקלפטומנים. כל חובש התפאר בתרופות האקזוטיות שהצליח לקמבן או לגנוב מהמרפאה הראשית. פתאום ליואב היה מורפיום, אנטי היסטמינים ואשכולות אטרופין. חומרים כל כך לא בסמכותו שהוא חשש לדבר עליהם. היו גם צעצועי פלסטיק בצבע כחול שלא ראה מעולם. חומרי אטימה, הנשמה מבדדת, דברים כאלה. “מה לעזאזל?” הוא חשב לעצמו. “אתה רוצה לומר לי שבאמת הולכים לחשוף אותנו לגז?” הוא שאל את אחד הרופאים האורחים שהגיע מצריפין. הוא היה רופא תו”ל של היחידה, קצין במילואים. “לא. מה פתאום.” הוא אמר. “זה רק תרגיל.”
יחד עם כל ההתלהבות, גם החיילים חשו בפחד. כל הציוד החדש, האימונים, ההכנות, זה היה כמו להתכונן למלחמה. באוויר הייתה תחושה מבשרת רעות שהנה הולכים למקום בו הכל הולך להשתבש באופן נורא, וכולנו הולכים להיפגע, והנה הולכים בין כה וכה. לא שמישהו מהם אי פעם חווה אווירה של יציאה לקרב. אבל כולם הרגישו בזה.
הבנות היו הראשונות שהרגישו שמשהו לא בסדר. תשומת הלב המיוחדת, הפתאומית, העירה את חשדן, כמו חנופה של חבר בוגדני. הן התנהלו באיטיות, שלא כהרגלן, ובעגמומיות. הן לא היו להוטות כמו שאר החיילים והסגל הגברי לטרוח על ההכנות ולעשות הכול על הצד הטוב והמהיר ביותר רק בגלל “שזה מה שנועדנו לעשות” כפי שאמר המ”מ בשיחת המורל החפוזה שערך. “אז אני לא רוצה לשמוע על עוד חיילת אחת ניגשת ליואב עם דלקת בדרכי השתן, אוקי?” הוא אמר להן. אפילו המפקדת נראתה סקפטית. הפקודות שלה לא משכנעות, כאילו לא הייתה משכונעת בעצמה.
ביום הפקודה העלו את כולם באישון לילה לתוך טיולית רעועה. הנהג עמד ליד הקבינה מעשן סיגריה באור הראשון. לא הייתה המולה, אף אחד לא נחפז. בשקט ובסדר מופתי כולם העלו את הציוד שלהם לתוך הטיולית, לקחו מצבות ושקעו שוב לתוך מצב של דמי שינה שנועד להמשיך את זאת שנקטעה רק לפני חצי שעה. אף אחד לא שאל איפה הציוד החדיש. החליפות, הארגזים, הרכבים, או למה השאירו את הנשקים בפלוגה. עליהם, ובערימות משני צידי קבינת הנוסעים היה הציוד האישי העלוב שלהם. אפודים וקסדות יד שניה, ארגז תמושת ישן שימש את יואב כארגז תרופות מאולתר. הציוד המפחיד עליו חתם נלקח ממנו. כולם הניחו שהכול מחכה בבשטח, באיזור התרגיל, כי הוא כל כך חשוב. בשקט ובטלטלה איומה הובלה היחידה כולה החוצה למדבר והשמש עלתה לאיטה, לשמחתם הרדומה של כולם. הטיולית הטלטלה במורד ההר, נעצרה, נרעדה ושפכה מתוכה כל החיילים והחיילות. הם הורידות את הציוד ועמדו בח’. השמש מהמזרח סנוורה אותם ורוחות הביאו איתן ריח חרא מההר שהיה שזור ניירות טואלט מבצבצים מתוך כוחים שחיילי עבר חפרו בו. הטיולית קרקשה וטלטלה עצמה חזרה במעלה ההר ונעלמה. החיילים עמדו שם, מפהקים. לא היה שם ציוד. לא היו רכבים. יואב עמד מהצד, כמנהגו, והביט במ”מ עומד מול המחלקות. לא היה לו מה לומר. הוא רק עמד שם עם הסמל, הרס”פ והסרס”פ, בדיוק כמו שאר החיילים וחיכה. למה? גם הוא לא ידע. אף אחד לא ידע בזמנו. איך יכלו לדעת? הם פשוט חיכו.
כמה דקות לאחר מכן נשמעה חבטה במרחק, כאילו משהו כהה ויבש פגע באדמה בעצמה רבה. כולם הביטו לאותו צד, ואז בא הגז.
רגע לפני שמת, יואב ציין בפני עצמו כמה כאב הוא מרגיש. כמה לא נעים זה היה. זה היה סבל אמיתי. לא דומה בכלל למה שסיפרו להם בשיעורים ובהשתלמויות שעבר. לא דומה בכלל לגז המדמיע שזרקו עליו בטירונות, שגרם לו להיחנק ולירוק ולרצות למות. זה היה הרבה יותר גרוע. כל כך גרוע שהוא לא רצה לשרוד את זה. כמה מביך זה יהיה אם מישהו יראה אותו ככה. מעבר לכך, הוא ציין בפני עצמו שלוש חיילות שלא נראו סובלות כמו כל השאר. נראה שהן הסתדרו עם הגז הרעיל שחנק כל תא בנפרד בגופות המתעוותים של כל השאר. הוא הסתכל עליהן, דרך מיסוך כבד של דם ואיזה גוון סגול שאפף את ראייתו, יישובות על האדמה ומחזיקות את הקרקע בשתי ידיים. הן נשמו בזהירות, בכבדות, והשתעלו. גוון העור שלהן היה חיוור, ירקרק, או אפילו אפור. יואב לא יכול היה להיות בטוח אם זו הייתה הראייה שלו שהתחרבנה כי החשיפה לגז הרעיל המיסה לו את העיניים (איזה גז? הוא לא ידע. הוא הרגיש שהוא היה צריך לדעת, בתור לוחם אב”כ), אבל הוא יכול היה להישבע שהעור שלהן החליף גוונים כמו מדבקה של הרובוטריקים. והאם אלה זימים בצידי הצוואר?
יחידות המילואים, מאובזרות במיטב הציוד המתוחכם, היו יכולים לאשש את התצפית שלו, אילולא מת, זמן רב לפני שהגיעו לאסוף את הגופות ולנקות את האיזור. הם מאוד הופתעו למצוא ניצולים. הניסוי, המבצע, לא רק שהוכיח עצמו כהצלחה אדירה – כל החיילי היחידה מתו, הציוד של חיילי המילואים תקין וכשיר – אלא הניב פירות מאוד לא צפויים. מסתבר שמספר חיילות פתחו חסינות לרעל הכימי.
שלושת בתולות היום נלקחו הישר לצריפין, לבסיס האם של יחדיות האב”כ, תחת מיגון מלא (מעולם החיצוני, הן עצמן נשארו בסביבה נגועה) לבדיקות נוספות.

הרפתקאותיו החדשות של פינוקיו

אחרי שפינוקיו הפך לילד אמיתי, הוא הפך לאיש אמיתי. הוא הלך ללמוד כלכלה ומנהל, או משהו בסגנון, עבד בעבודות מזדמנות תוך כדי התואר, השיג עבודה במשרד ואפילו פגש בחורה והם החליטו להתחתן. יום אחד, כמה ימים לפני החתונה, פנה פינוקיו לאישתו לעתיד ואמר משהו כזה:
“בובה, יש לי משהו לספר לך.”
“מה?”
“זה משהו שלא ידעתי איך לומר לך, אבל אני מרגיש שאני חייב.”
אישתו לעתיד נעשתה נורא מודאגת פתאום, מן הסתם. היא הייתה בחורה פשוטה. קראו לה איילת והיא רצתה לגדול להיות מנהלת משאבי אנוש או משהו. כבר בגיל עשרים ואחת היא ניהלה צוות של שבעה אנשים, והייתה די מרוצה מזה, בהתחשב שהיא רק בת עשרים ואחת. אבל מה, היא הייתה קצת שמנה. קצת הרבה שמנה, למען האמת. מה לעשות. ככה זה ששני הורים שמנים מביאים ילד לעולם, הוא יוצא שמן, והיא יצאה שמנה. אין מה לעשות בנוגע לזה, אבל היא סוף סוף פגשה בחור נחמד, אם כי קצת נמוך, עם עור קצת מחוספס אבל רגיש ושקט שעובד קשה ורוצה להתחתן איתה, והיא תמיד רצתה להתחתן. ועכשיו יש בעיות. רק שלא יהיה הומו, אמרה לעצמה. זה יהיה כזה מביך.
פינוקיו לקח נשימה עמוקה, כבר לא קראו לו פינוקיו, והוא כבר לא התרגש מלנשום. אבל פתאום חשב לעצמו: נו, מילא, אפילו אם היא עוזבת אותי עכשיו, לפחות אני ילד אמיתי. תמיד יהי לי את זה, לא משנה כמה קשה יהיה. הוא זכר איך זה היה להיות מעץ, את כל ההרפתקאות, את שמשון ויובב, את הפיה וכל אלה. כל זה מאחוריו. הוא כבר לא חשב על זה. אבל הוא הרגיש שהיא צריכה לדעת.
“מה?”
“פעם הייתי עשוי מעץ.” הוא אמר. שוב. מיד. בלי להתעכב. ה’מה’ שלה היה כאילו לא שמעה מה אמר, לא כאילו כעסה או נגעלה. היא עדיין לא נראית שונה. סתם יושבת שם ומסתכלת. הם יושבים בבית קפה ברחוב, באמצע היום, ואנשים עוברים. והם ממשיכים לעבור גם אחרי שסיפר לה.
“אבל אני בסדר עכשיו. זה היה פעם. עכשיו אני אמיתי לחלוטין. בשר ודם. כולי. נשבע!”
“וזה משהו שיכול לחזור?” היא שאלה, קצת מודאגת עכשיו.
“לא! לא. לא.” הוא ענה. מהר. מהר מדי. “אין סיכוי!” למעשה, הוא לא טרח אף פעם לברר. אחרי שהפיה הפכה אותו לילד אמיתי הוא רץ ישר להתקבל לבית הספר הקרוב לכלכלה ומנהל ולא באמת התעכב לשאול שאלות כאלה, או לברר את הפן הרפואי של מצבו החדש. אולי יש בדיקה שהוא יכול לעבור או משהו….
“סתם חשבתי שכדאי שתדעי. את יודעת, בכל זאת, אנחנו הולכים…”
“לא!” היא צעקה. “טוב מאוד. טוב מאוד. אני שמחה שסיפרת לי. אני פשוט, קצת, לא יודעת…”
עכשיו פינוקיו הוא זה שהתחיל להיות מודאג. הוא אף פעם לא ראה אותה ככה. היא נראתה יותר… הוא לא ידע… תזזיתית משהיא בדרך כלל. בדרך כלל היא באותו המקום, מסתכלת לכיוון אחד, אם זה לכיוון הטלוויזיה או מגזין שהיא קוראת. לפעמים זה סתם באויר. עכשיו היא כולה מונפשת, מסתכלת לכל מני מקומות וזזה בכסא כל הזמן. היה לה מבט מבוהל. לא טפשי, כמו בדרך כלל.
“צ’מעי. זה לא באמת אומר שום דבר. זה רק משהו בעבר שלי. אני מבטיח לך שאין לזה שום משמעות.”
“מה זאת אומרת שאתה מעץ?” היא שאלה אותו לבסוף.
“הייתי מעץ. אני כבר לא.”
“היית מעץ. מתי היית מעץ?!”
“כעקרון נולדתי עץ.”
אמרת לי שנולת באיטליה.”
“כן. באמת נולדתי באיטליה. אבל לא בדיוק נולדתי. יותר נכון עשו אותי.”
“ממה עשו אותך?”
“מעץ… אמרתי לך כבר… אני…”.
הם נפלו לשתיקה. על הפנים של איילת עלתה הבעה נבוכה כל כך שהיא נראתה קצת מפגרת. היא ישבה מולו והסתכלה על העוברים ושבים מול בית הקפה, הרגל שלה קופצת בעצבנות אבל שאר הגוף דומם לחלוטין בכיסא. הוא היה ישוב מולה, שפוף. הוא הרגיש קטן שוב, כמו שהרגיש בתוך הלוויתן בזמנו. רק ששם היה רך וחשוך, ופה קשה ובוהק באור היום.
“אייליטוש….? הכל בסדר?” הוא אמר. היא לא ענתה. עבור כמה שניות ארוכות. היא נראתה נסערת. פסיכותית אפילו. בסוף פנתה אליו ושאלה בזהירות, קצת בקול וקצת בכעס:
“אבל מה אם נרצה להביא ילדים??”
“אין בעיה!” הוא צעק עליה חזרה. “אני בטוח! אני הכל נורמלי. תראי! בן אדם אמיתי, נשבע!” הוא התגונן מהר. הוא הרים את הידיים מולה כאילו רוצה לעצור מכונית מתקרבת מלדרוס אותו. אז התרכך קצת, ואמר בשקט: “נו, בובה, את יודעת, כבר בילינו ביחד….”
היא הרימה גבה. כשהיא מרימה גבה זה הזמן היחיד בו היא נראית מרושעת.
“נו כן. אתה צודק. אבל אני רוצה שתלך לבדיקות. סיפרת את זה לעוד מישהו?”
“לא. אני נשבע.”
“אז זה בסדר. רק אל תספר לאף אחד בעבודה.”
“לא לא. כמובן שלא.”
הם שתקו עוד קצת. אבל הפעם זה היה בסדר. הם מעולם לא דברו הרבה מאוד. פינוקיו היה בן אדם שקט. הוא העדיף את זה ככה. ולאשתו לעתיד לא היה הרבה מה לומר, חוץ ממדי פעם ששמעה איזה דבר רכילות בטלוויזיה או ברדיו. אבל הוא אף פעם לא ידע על מה היא מדברת. הוא שמח שהם שתקו שוב. הוא לא רצה לדבר על זה יותר. ובזה זה נגמר. הם לא דברו על זה יותר. הוא לא הלך לבדיקות. הם הביאו ילדים, שניים או שלושה או משהו כזה וכל פעם מחדש פינוקיו ניגב את מצחו ופלט אנקת רווחה כשראה שהם לא יצאו מעץ ושצרחות הכאב של אשתו היו צירי לידה רגילים ולא פועל יוצא של קרש תקוע באלכסון בתוך הבטן שלה. אבל הוא אף פעם לא ידע איפה הוא עומד אצלה. התגובה שלה דאז, באותו היום בבית הקפה הפתיעה אותו. הוא הבין שזה בטח נורא מוזר לגלות שבעלך לעתיד היה עשוי מעץ פעם, שלא תמיד היה בן אדם אמיתי. אבל לו זה מעולם לא היה מוזר. הוא לא נתן לזה הרבה חשיבות. לפעמים היה הוגה בזה בלילות, כשהוא שוכב על ידה. האם כשימות יחזור להיות ערימת קרשים ותו לא? כדאי שילך לבדיקות, צחק בינו לבין עצמו. או אולי ילך ללמוד נגרות. ככה אם תיכרת לו רגל או יד הוא יוכל להכין לעצמו את הפרוסטטה בזול, ואם ימות, אשתו תמיד תוכל להשתמש בשייריו כחלקי חילוף לילדים, לכשיגדלו.
אבל בבקרים הוא שוב לא מעץ. הוא קם בן אדם אמיתי. הוא נאנח, לובש מכנסיים, שותה מים ומתגלח, ולפעמים הוא אפילו מרגיש זקן, כמו אבא שלו, כמו סבא ג’פטו, ודואג שמה שיהפוך להיות בדיוק כמוהו, למרות שלא באמת היה פרי חלציו. הוא מנסה לא להעיר את אשתו, כי היא תדרוש את כוס הקפה שלה וחושב על כל הדברים האלה שגורמים לבן אדם להרגיש אנושי ולא חתיכת קרש. לפחות ככל שזה נוגע לו. והוא אסיר תודה על כך.

סדנת האתנוגרף

הכובע והמצ'טה

בבית הספר היוקרתי לאנתרופולוגיה בו לומד יואב, כל הסטודנטים שנה שלישית נדרשים לבצע עבודה אתנוגראפית בשטח לפני שהם זכאים לקבל את סיכת האתנוגרף בצורת כובע רחב שוליים ומצ’טה.
את מרצה סדנת האתנוגרפיה מכנים “המאמן”. טיפוס גדול ורחב ומפחיד. נראה כמו אחד שאוכל את הקורנפלקס שלו עם וויסקי ובבוקר מגרגר סלעים עד שהם הופכים לחצץ. הוא נקרא המאמן כי מעבר לשם שיצא לו בתחום האנתרפולוגיה, יצא לו גם שם של איש קשוח. הוא כיסח את הצורה של כמה מתאגרפים במשקל כבד בזמנו, אבל רק מתוך תחביב וכדי “להאבק בכרס המבצבצת לעת זקנה”, כפי שכתב במאמרו על קרבות רחוב. הוא היה הראשון והאחרון שחקר את נושא קרבות הרחוב. הראשון, כי רק הוא הצליח להסתנן לתוך שדה המחקר. האחרון כי אחריו לא נותר הרבה מהשדה לחקור.
מן הסתם הוא היה מושא הערצה ופחד של כל תלמידיו מהרגע שעמד מול הפודיום בפעם הראשונה והרביץ בהם תורה במשך שעתיים ואז במשך חודשיים עד שהיו מוכנים לקבל את המשימה הראשונה שלהם ולצאת לעולם החיצוני. הם קיבלו הכול: תקציב שמן, זמן, אמצעים. הם יכלו לנסוע לאן שרצו בעולם ולבלות שם כמה זמן שיידרש להם. אך יותר חשוב מזה, כמו כל מאמן טוב, הוא נתן להם לגיטימציה.
כמובן שזה שם לחץ נוסף עליהם. בהיעדר מחויבויות אחרות אין גבול למידת ההשקעה ולרמת הביצוע המצופה מהם. אין שום סיבה טובה לפשל, וזה די מעיב על החוויה. לזכותם יאמר שבאמת רובם לקחו את זה ברצינות הראויה. רובם רגילים היו להטיל את כל יהבם על דבר אחד ויחיד, עד שהדבר הזה הפך לסיבה ממשית לחיות. הם גם רגילים היו שלעתים תכופות דבר זה היה מתפוצץ להם בפרצוף, או מתברר כשקר ריק מתוכן, או סתם היה נזנח מחוסר חשק. עד כדי כך שזה הפך לתכונת אופי המאפיינת אותם כסוג מסוים של אנשים. אבל לא עוד. לא אצל המאמן. עכשיו זה בסדר. ברגע שנכנסו לכיתה של המאמן אותו כשל אופי הפך לתכונה אצילה, בזכותה הם ישרדו את לימודיהם כאן. והיא היא זו התעניק להם את היכולת להפוך למה שהמאמן רוצה שהם יהפכו להיות.
מה שזה לא יהיה.
בכל זאת עכשיו יואב מרגיש שאולי הוא כיוון גבוה מדי. כשהמאמן שחרר את הקורס למשימה יואב רץ יחד עם כולם במורד מדרגות האחוזה הקולוניאלית בה הם למדו אל תוך כתלי עצי האבות של האמזונס, שואג וצוחק יחד עם כולם, כמו חבורה של ילדים מפגרים בכיתה ד’ ששוחררו להפסקה הגדולה. הוא גם היה חדור מוטיבציה, סמוך ובטוח שיש לו את הכלים לבצע את המשימה שקיבל על הצד הטוב ביותר, כפי שלא ביצעו אותה מעולם. ויותר משהרגיש שקיבל את הכלים הנכונים לביצוע המשימה, הוא הרגיש שסוף סוף, בפעם הראשונה קיבל סיבה טובה לעשות זאת. כשהתפזרו לתוך העצים, איש איש למשימתו שלו, איש איש בתחושת השליחות שלו. הוא עדיין הרגיש ככה. אבל עכשיו הוא כבר לא כל כך בטוח.
המשימה הייתה פשוטה. עבודה אתנוגרפית. עליהם היה לבחור קבוצת מחקר ולבצע תצפית משתתפת. התרגיל הוא באיסוף מידע פריווילגי. זוהי הפונקציה הראשונה שאנתרופולוג צריך לרכוש, אמר המאמן. קודם כל אתם תלמדו לעשות זאת בצורה הקלאסית. כל מה שאתם צריכים לעשות זה להתקבל לתוך הקבוצה שבחרתם, להשיג את המידע שחיפשתם ולצאת החוצה. קאפיש?
כל מני חברים שלו בחרו כל מני קבוצות אקזוטיות בג’ונגל ובסוואנה. חלקם הרחיקו עד למזרח הרחוק לנסות להסתנן לתוך כתות מסוכנות של נזירים מופרעים שאף אחד לא שמע עליהם. חלק הלכו וישבו עם השבטים השכנים ליד הביצפר, איפה שמקובל שהחברה הכי טובה שלך היא סכין המצ’טה ובלילה זוחלים לך זאבים לתוך האוזן. יואב אמר לא! הוא יהיה שונה. הוא החליט שהקבוצה אותה הוא יחקור אינה קבוצה המוגדרת על ידי מיקום גיאוגרפי או שפה. הקבוצה שלו היא קבוצת גיל. הוא יחקור אנשים זקנים. הוא לא נסע לג’ונגל או למזרח הרחוק, הוא נסע לבית אבות בדיזנגוף פינת ארלוזורוב בתל אביב, ישראל.
ההנחה שלו הייתה שקבוצת הגיל שנכנסת לבתי אבות מהווה סוג של קבוצה לימינאלית קבועה. בית האבות הוא מצב לימינאלי, שלב מעבר בין להיות שייך לקטגוריית האנשים המבוגרים הפעילים בחברה לבין להיות מתים. הוא יסתנן לתוך הקבוצה הזו, ישיג את המידע הפריווילגי שיתמוך או יפריך את הטענה, יחזור חזרה להגיש את העבודה ויהפוך בן רגע לתלמיד המועדף של המאמן. פשוט. אולי המאמן אפילו יזמין אותו לאיזה אימון אגרוף. הוא דמיין את המאמן משבח אותו על אופן המחשבה המיוחד, ואז על הימנית ההרסנית שלו תוך כדי סיבוב ידידותי בזירה, אחד על אחד.
שלושת רבעי השעה ושני ראיונות כושלים לתוך עבודת השדה הוא הבין שהבחירה שלו הייתה טעות. הוא עשה הכול כמו שצריך. השיג את אישור הממשלה, את אישור העירייה, את אישור בית האבות, דיבר עם המנהל, הסדיר את העבודה עם האחים והאחיות, הציג עצמו לחוסים במוסד. אבל ברגע שניסה ממש לדבר עם מישהו על איך זה להיות זקן בתוך בית אבות, הזקן שניסה לדובב נתן בו מבט אחד וירק “כשתגדל תבין.” הזקנה השנייה רק צעקה עליו משהו שהוא לא הצליח להבין, ניסתה לזרוק עליו את ההליכון שלה, נפלה, והוא היה צריך לעזור לאחים להרים אותה שוב.
אחרי שני נסיונות כושלים אלה זה נעשה רק גרוע יותר. עברו יומיים ואף אחד לא היה מוכן לדבר איתו. הוא הרגיש כמו פריצ’רד אצל האזנדים, מן אירופאי שהגיע מהעולם המערבי וכפה את עצמו מתוקף הקולוניאליזם על הילידים וכמה שניסה לחבב את עצמו עליהם לא הצליח להתקבל לתוך חברת המקובלים. כל סיטואציה חברתית שניסה להיקלע אליה, משחק ברידג’, שיחת מזדרון, ארוחת צהריים, מיד התפזרה ובן רגע חבריה הפכו סנילים. להתעקש היה מסוכן. אם היה מציק לאיזושהי זקנה יותר מדי היא הייתה מכה אותו, צורחת משהו על השואה ובורחת, והוא היה צריך להישאר ולעזור לאחים ולאחיות להרים אותה שוב. לא לכך התכוון המשורר בתצפית משתתפת.
אחרי יומיים של כשלונות אומללים הוא אמר נואש. לא נותר לו דבר מאשר לשבת על כיסא גלגלים נטוש בדלת הכניסה ללובי בית האבות, בחלוק וכפכפים ולצפות על הזקנים מבלים להם מול הטלוויזיה.
הוא לעולם לא יהיה אנתרופולוג. חשב. תחושת השליחות, כל ההתלהבות יצאה לו מהמפרשים. הוא לעולם לא יהיה כמו פריצ’רד או מלינובסקי או כמו אף אחד מהגדולים. הוא פשוט לא טוב בזה. הבעיה טמונה בבחירה שלו. היא הייתה מפגרת. הוא צריך היה לבחור בנושא סולידי יותר, כמו חברים שלו שהלכו לחיות בקרב השבטים הטוטמים והקסטות ההודיות. אבל לא. הוא היה חייב להתחכם. לבחור נושא ראוותני ולחקור אותו באופן גרנדיוזי. הוא היה חייב לעשות את זה כי הוא מתחכם וגאוותן והגיע לו להיכשל. הוא חשב על סטודנט אחר מהפקולטה. סטודנט שלפי השמועה, הדבר הראשון שעשה לאחר ששחרו את כולם למשימות שלהם, במקום לרוץ לשדה התעופה או לשבט הקרוב,הלך לעיירה הקרובה, קנה ריבולבר 45 קליבר, בקבוק בושמילס, פרש לבונגלו איפשהו בסבך וירה לעצמו בראש. אפילו אם זו רק שמועה חסרת בסיס, זה נשמע כמו נושא מחקר מוצלח יותר משלו. וככל שהוא יודע אותו הטיפוס נחל הצלחה גדולה יותר בלחדור לקבוצה אותה יצא לחקור. מעניין אם אי פעם נשמע את מסקנותיו של אנתרופולוג דגול ומחויב זה.
הוא ניסה לדמיין בעיני רוחו את המאמן בעת שכתב את העבודה האתנוגרפית הראשונה שלו. מעניין אם הוא חווה משהו דומה כשניסה להסתנן לשורות המתאגרפים בזירות השונות של קרבות רחוב בעולם. הוא היה בספק. הוא בטח הצליח על הניסיון הראשון. הוא יכול היה לראות את המאמן, ידיו מגועלות בדם וקורבנו הראשון מפרפר פרפורי מוות לרגליו. בתמונה הבאה אותו המאמן יושב במשקפיים אל שולחן עץ מהוגני כבד ומתקתק לתוך מכונת כתיבה את פועלו ההרואי. והנה הוא עצמו בחלוק וכפכפים, יושב בבית אבות ומרחם על עצמו. כך לעולם לא ירכוש את הערכתו של המאמן.
“ככה אתה מוכן להיכנע? כבר?” קול הדהד בראשו. נזף בו, כמעט צעק.
נו מה לעשות? הוא פשוט צעיר מדי. כל ניסיון לרכוש את אמון המודיעים יוצר איבה שלא נראתה כמוה מאז עידן הקולוניאליזם, דבר שמן הסתם משפיע מעוד על יחסי המודיע אתנוגרף, פוגע בנתונים ולא ממש משפר את שיתוף הפעולה של אף אחד מהנוגעים בדבר. זו קבוצה אחת שהוא לא יוכל לחדור אליה. לא לפני שיהיה מאוחר מדי. לידע הפריווילגי הזה אין גישה עד שאתה לא בשל מספיק, עד שאתה לא רקוב מבפנים. זהו קומיוניטס כשאליו נכנסים לא יוצאים עוד.
המאמן רק עמד שם, באיזה חדר אימון, או אולי חדר עבודה, מנקה את משקפי הקריאה שלו, או אולי מוריד תחבושות מדממות אחרי קרב, והסתכל עליו. “נו? אני לא רואה את הבעיה.”
משהו זז בתוך יואב. זה נכון, הוא חשב. כל האיבה, כל האלימות והצעקות מצד הילידים הזקנים נובעים מהגיל הצעיר שלו ומהקנאה והכעס שלהם על החוצפה שיש לו כזה. אותה הבעיה שבבסיס הכישלון מאששת את התיאוריה בעת ובעונה אחת. זהו הרי סממן מובהק ללמינאליות של הקבוצה. כל שאר המעמדות נמחקים והמכנה המשותף האחד המגדיר אותם הוא הגיל. מה עושות הזקנות שמנסות להכות אותו, הזקנים שנושכים אותו (אחד הזקנים לקח את שיניו התותבות שלו ביד אחת, את השיניים של חבר שלו ביד השנייה ונשך אותו בכל הגוף, אפילו במפשעה, עד שנפל מהכיסא ויואב היה צריך לעזור לאחים להרים אותו שוב), מה הם עושים אם לא מנסים להזהיר אותו? הסירוב לקבל אותו לקבוצה שלהם הוא ניסיון להציל את חייו, לומר לו “תתרחק. על תכנס לכאן. תתרחק כל עוד אתה יכול. אל תדאג. זה יגיע לבד, ואז יהיה מאוחר מדי.”
אחד האחים נגע בו בכתף והוציא אותו מהרהוריו. הכיסא הגלגלים בו ישב עמד ממש על מפתן הדלת. זו דלת אוטומטית, והוא חסם את הסגירה שלה. הוא היה כל כך שקוע בעולם ההקיץ שלו שלא שם לב לדלת שהוטחה בו חזור והטח. מסתבר שהוא עושה משהו נכון. הוא ישב בפיג’מה באמצע היום והזה בשמועות ששמע פעם, באגדות אורבניות, בכישלונותיו והקשיב לאנשים שלא היו שם. הוא זנח לחלוטין את המציאות סביבו. האח אמר לו לגלגל את עצמו קרוב יותר לטלוויזיה או לקום וללכת למקום אחר. הוא גלגל את עצמו לתוך חצי הגורן של זקנים שהתאסף מסביב לטלוויזיה. הפעם הם לא התפזרו. הם המשיכו לעשות מה שעשו, בעיקר לרייר על עצמם ולמצמץ. בפעם הראשונה מאז הגיע לבית האבות הם לא שמו לב אליו, והפעם הוא לא שם לב אליהם. הוא רצה לכתוב את כל זה, לתעד, אבל מצד שני לא רצה להפסיק. לא עכשיו. לא כשסוף סוף השיג פריצת דרך כלשהי. עכשיו הוא צריך לשבת ולחכות. לתת לתחושה להגיע אליו. הזקנה, הוא יכתוב לימים בעבודה אותה יגיש בגאווה למאמן, קרובה למוות יותר מכל ומתקרבת עם כל רגע. אבל היא עושה זאת לאט, בשעמום ובלי חשק. הזקנים בבתי האבות לא אבדו את הדחף לחיות, את הרצון להמשיך קדימה. הם ויתרו עליו. הם ויתרו עליו כי הם קרובים מדי לסוף. כדי לחדור לעולם הזקן הייתי צריך לעשות בדיוק את זה. לאבד תקווה ולהפסיק לנסות.

כל הצבא הרומאי כולו

ארבע לפנות בוקר ואני מוצא את עצמי שכוב על הבטן מול שיח באמצע הערבה. אני לא יכול לישון, כי אני עסוק מדי בלשלוף קוצים מהתחת ויש לי אבן אחת מיוחדת תקועה בחלק של המפשעה שהכי פחות מתאים לצורתה. קר לי שועלים. אני לא חושב שמעיל הזמש החום היה הבחירה המוצלחת ביותר להרפתקאה הזו. משום מה זה נראה לי חשוב להיראות מגניב גם כשאני מאחורי שיח, באמצע הערבה, וזה ארבע וחצי לפנות בוקר. אני חושב שקרעתי אותו בפזצט”ה המגניבה שדפקתי קודם לכן בעת התגנבותי ביחידים אל עבר השיח היחיד הזה. הייתי צריך לשמור על מתח, על סוספנס, על תחושת סכנה ואקשן אם להרפתקאה הקטנה הזו שלי היה איזשהו סיכוי להצליח.

זה היה לפני יותר מחמש וחצי שעות, והכל נראה כמו רעיון ממש טוב דאז. הייתי חמוש במעיל מגניב, המכנסיים הפחות טובים שלי, שיח ורובה פילים, והייתי מוכן לקחת עלי את כל הצבא הרומאי. כפי שראיתי את זה, הדרך הטובה ביותר לעשות זאת הוא לארוב להם בסמוך למקום בו אני יודע, על פי מידע מודיעיני שעלה בחייהם של סוכנים רבים וטובים, שהם הולכים לחנות בלילה. אתם מבינים, הצבא הרומאי הוא כמו חיה חמקמקה ועירומה. הם יודעים מה הם עושים החארות, ולא התכוונתי פשוט לרוץ לקראתם מרחוק ולנפנף את רובה הפילים שלי בתקווה שהם יבהלו וייברחו. הם היו מתקבצים להם לתוך הקוביות הקטנות והפאגותיות שלהם, עם המגינים בכל מקום וכידונים בולטים ורוצחים אותי עוד מרחוק. במקום זה התכוונתי לחכות מאחורי השיח עד שהם יחנו, בלילה, כפי שהם עושים, ואז לקפוץ ממנו בשעות הבוקר המוקדמות, כשכולם רק מתעוררים והשמש בזווית מסנוורת ולירות לכל עבר עם רובה הפילים שלי. הם לא יידעו מה פגע בהם. זה יהיה כמו גינגס חאן אול אובר אגיין.

התכנית שלי כמעט סוכלה עוד ברמת השיח, כשבבחינת השטח, ערב המארב, לא מצאתי כזה בשום מקום. הסתובבתי בערבה הזו במשך שעות. הייתה לי את התחושה המוזרה הזו בפה ובחזה. התחושה הזו שאני מקבל כשאני הולך לוותר על משהו שאני ממש רוצה לעשות בגלל הקושי הקטן ביותר שמציג את עצמו. הרגשתי שאני הולך ללכת הביתה ולחשוב על למה בעצם טוב יותר שלא עשיתי את זה, שבעצם מעולם לא רציתי לתקוף את הצבא הרומאי כולו, ושבעצם אי אפשר לעשות את זה בכלל. אבל אז, בדיוק שהתכוונתי לפרוש נגלה לפני השיח בכל הדרו, מן כתם שחור על החום שחור של אדמת הערבה הצחיחה, על ענפיו הפריפריאלים מוקרן האופק הכחול ועל עליו המופרעים מתנופפים להם קטעי נייר טואלט לבנים, עפים להם בבריזה של חום וצואה. מיד קפצתי על הקרקע בפזצ”טה שלא נראתה דוגמתה בכל דברי הימים של תנועת הנוער העובד, חרשתי את האדמה בגחוני בזחילה אינדיאנית ונטעתי את מפשעתי היטב היטב על האבן החדה הזו שממש, ממש מכאיבה לי עכשיו.

וככה נשארתי במשך חמש שעות.

אבל לפחות אני לא אפספס את הצבא הרומאי. אני באמת הולך לעשות את זה. אי אפשר להתחמק מזה עכשיו. עכשיו אני סתם ארגיש טפשי אם אקום ואלך, וחוץ מזה, אני חושב שאני שומע את הצבא הרומאי מתקרב. כן. אני חושב שזה הם. שקט מוחלט, שקשוק מתכת של כובעים מחודדים ומגינים, גרירת כפות רגליים בסנדלים על אדמה סלעית. כמה לחשושים בלטינית. צבא של אלפי אנשים מתמקם מול השיח שלי כמו יחידה צבאית קטנה וזריזה. אני לא חושב שהם יודעים שאני כאן. אני מסתכל לתוך הרובה שלי. ישר בתוך הקנים. יש המון פילים בקנה. טוב מאוד. עכשיו נותר לי להיות בשקט ולחכות שהשמש תעלה.

עת הגיעה השעה לקפוץ החוצה ולירות ברומאים ברובה פילים אני נזכר בפחד האיום והנורא שהיה לי בפניהם. תמיד פחדתי מהצבא הרומאי. עוד כילד פחדתי מהכובעים המחודדים שלהם שראיתי בצלליהם של בגדים על קולבים. פחדתי שלגיונות שלמים מתחבאים מתחת למיטה, רק מחכים שאבא יצא מהחדר כדי להסתער עלי במבנה ולהתחיל לגבות ממני מיסים. עת אני שוכב בשיח, מוקף בחארות האלה, רובה הפילים זקוף בין רגלי ואני טוען אותו נמרצות, ממש כמו שילד יטען רובה מים המשפריץ בלחץ, וממש כמו שחייל בוייטנאם יתפוס מחסה כדי לזרוק רימון אחרון על האוייב, בזמן שאני עושה את כל הדברים האלה אני נזכר שאני בעצם מפחד מהם פחד מוות, שאני בעצם לא יכול לעשות את זה, שאף אחד לא יכול לעשות את זה, שאני בעצם פחדן הראוי לחיות חיים שלמים מבלי שתקפתי את הצבא הרומאי אפילו אפילו פעם אחת. כך אני יודע שהגיע הרגע. המתח בחזי הולך להיפרע. בין אני רוצה בכך או לא. אני לא יכול לדבר, הגרון שלי גדוש.  מבלי לספור עד שלוש ומבלי להגיע להחלטה אני מתרומם בתנופה, אני מניף את שני הקנים של רובה הפילים אל עבר חבורה של רומאים מופתעים במגבות, סכיני גילוח מושחזים בידם, ואני יורה עליהם שני פילים ענקיים.  

אם הייתם אומרים לי לפני כמה חודשים שאני אמצע את עצמי באמצע מחנה צבא רומאי, מנופף רובה ויורה פילים לכל עבר, הייתי אומר לכם שאתם משוגעים. אבל אני עומד באמצע אנדרלמוסיה שלמה של אוהלים רמוסים, אברי אדם מחוצים לשלוליות חסרות צורה, כידונים קסדות ומגינים זרוקים ופילים, המון פילים. אני אומר לכם. אין על הפילים האלה כשזה מגיעה ללחימה ברומאים. אתה יכול שיהיה לך את כל האומץ בעולם, אתה יכול להיות ארנולד שווצרנגר בכבודו ובעצמו, אבל בלי פילים הצבא הרומאי ירצח אותך. ורובה פילים טוב על אחת כמה וכמה. לא רק שלרומאים יש סוג של פוביה מפניהם, הם גם טובים למחיצה של רומאים הלכה למעשה מתוקף גודלם הגדול, של הפילים, לא הרומאים. עכשיו לא נשארו הרבה רומאים בסביבה. לגיון שלם ברח פרח לכל הכיוונים כששני הפילים הראשונים נחתו על קבוצת הרומאים המסכנה ומחצה אותם מחיצת מחץ. חלק ניסו להסתער עלי, אבל עוד מטח פילים הגון שלח את אלה שהספיקו לברוח לגבעות, ואת אלה שלא הפך למרק. עכשיו לא נשארו הרבה רומאים בסביבה. עדיין ישנם כמה פילים מבולבלים בכל מקום. חלקם מתהלכים ואוכלים דברים, חלקם רצים לאורך האופק, חלקם מתנדנדים על הגב בתוך שלוליות רומאיות, ארבע רגליים וחדק באויר, מנסים להבין איך הגיעו לכאן ולמה יש להם רומאים דבוקים בכל מקום בגוף.

סך הכל אני מרוצה מעצמי.אמנם זה נעשה קצת ברישול, אבל זה היה שווה את זה. כבר הרבה זמן שהרגשתי מוכרח לחסל לעצמי לגיון רומאי ואני חייב לומר שזה לא היה גרוע כל כך כמו שחשבתי. הם נראים מפחידים יותר משהם באמת. ממש כמו פילים. בדרך הביתה אני חוצה את הערבה וליבי נחמר בקרבי לנוכח הדבר הבא שעלי לעשות, עכשיו שהבסתי את הצבא הרומאי כולו. רומאים זה כלום. דרקונים זה הרבה יותר מפחיד.

בלו פרינטס

בזמנו החופשי הוא מסרטט את התכניות של הרובוט שלו.
לא שיש לו זמן חופשי. בין הלימודים לעבודה אין לו זמן לנשום והוא קורס, אבל הוא מוצא זמן. בשיעורי הנדסת אנוש או עיצוב תעשייתי 101 הוא יושב ומסרטט את הבתוכו של תא הטייס של מכונת המלחמה שלו. יותר נכון תא הנהג. זה נראה יותר כמו הקבינה של משאית סמי מאשר תא טייס של מטוס. ככה הוא רואה אתה זה. הוא תכנן את זה, ויש גם סרטוטים כמובן, ככה שלנהוג בדבר הזה יהיה פשוט כמו לנהוג במכונית, או משאית סמי, רק עם כמה שינויים קלים. במקום דוושת הגז ישנה ידית, כמו ידית הילוכים, ששולטת על המהירות. כמו שבאוטו אוטומאטי פשוט מכניסים להילוך, לוחצים על הדוושה ונוסעים, במכונה שלו יש ידית אחת להנעה קדימה או רוורס ואחת למהירות. הוא חושב לשנות את זה לידית אחת בלבד שיכולה לנוע גם קדימה וגם אחורה, אבל הוא עוד עובד על זה. העדות לעבודה זו מפוזרת בכל החדר שלו. על דפי A4, בעיפרון מספר 2. יש לו חבילות של נייר מדפסת עומדות על בלוק בטון ליד דלת המרפסת וחפיסות עפרונות במגירת השולחן יחד עם דרכון, חפיסת טאקי, כדורים להאנג אובר, קונדומים ואקדח פיקות. מצחיק אותו שיש לו אקדח פיקות במגירה, כמו בלש צעצוע. את הסרטוטים הוא רושם בכיתה, אבל רוב הדברים הכי טובים באים לו במיטה לפני שהוא הולך לישון. הוא ילך לישון מוקדם, בשתיים עשרה, אבל ישכב שם עד שתיים בלילה, שכל הזמן מוחו מתרוצץ, מצייר קוים ועושה חישובים. בסופו של דבר תתהווה לה צורה הנדסית של איזה חלק של הרובוט: רגל, מערכת האגן, מנגנון ההידראוליקה של מפרק הקרסול שיעמוד גם בזוויות פחות אידיאליות של משטחים מאתגרים יותר. המרחב החשוך שמעבר לעיניו הסגורות יהפוך להיות האנגר לצורות האלו, מכונות בשלושה מימדים יחוגו בחלל, מותוות בקווים מטאלים כמו קורים של עכביש מכסף. הוא יודע שאם לא יוריד את זה לנייר הוא לעולם לא יירדם. כל פעם הוא ינסה, והוא כמעט יצליח, אבל לבסוף יתלוש את עצמו מהמיטה, יוציא עוד עפרון מהמגירה, ימשוך דף ויתחיל לרשום.
הרישומים שלו לא טובים. בגלל זה הוא זורק אותם מיד אחרי שהוא מסיים. הוא עלול להיות נלהב בנוגע לרעיון ולבלות את החלק הארי של הלילה לפני יום ממש ארוך של לימודים ועבודה בסרטוט של איזה פרט קטן ברובוט האימתני שלו, אבל ברגע שזה יהיה מוכן הוא יביט בזה, ינהם לעצמו וישליך את הדף כמו שהוא על הרצפה ויחזור לישון. הוא אף פעם לא הראה לאף אחד את הסרטוטים האלו (והוא לא מזמין הרבה אנשים לבית שלו. גם מהסיבה הפשוטה שהוא מבולגן. דפים זרוקים בכל מקום וכו’). אף אחד לא יודע על מה הוא עובד, או שהוא עובד על משהו. והוא גם לא מדבר על זה. כולם חושבים שהוא לומד להיות מהנדס כי הוא אוהב מכונות, וכי הוא תמיד היה טוב בדברים כאלה, וכדי לעבוד בתעשייה אווירית בעיצוב תאי טייס, כפי שהוא עושה היום. אפילו כשהוא היה ילד הוא היה טוב בזה. הוא כל הזמן היה מסרטט מכונות מכל מני סוגים. בדרך כלל על פי דברים שראה במגזינים של מדע בדיוני, אבל גם סתם מכוניות ואופנועים. קיבל את זה מאבא שלו. כשהיה מתחיל לבנות משהו בלגו הוא היה עושה את זה על פי תכנית. קודם כל היה מוצא את כל החלקים שהיה צריך, אוסף אותם, ממיין אותם ורק אז מתחיל לבנות את הדבר הזה שרצה לבנות. כל המודלים שלו היו מורכבים בצורה יוצאת מן הכלל. ככה שהיה ברור למה הפסיק את לימודי המחשב באוניברסיטה ונרשם להנדסה במכללה. מה שאימא ואבא לא יודעים, וגם לא החברים, ולא הבחורות שמדי פעם יוצאות איתו כי הוא גבוה ויש לו עיניים כחולות, הוא שהוא הלך ללמוד הנדסה כי הוא רצה לדעת איך בונים רובוט מלחמה כמו שראה פעם באותו מגזין מדע בדיוני.
הוא לא באמת רוצה לבנות אותו. הוא לא מפגר. הוא לא ילד קטן. אבל ככל שהסרטוטים שלו נראים הגיוניים יותר, ככל שהם מבוססים על ידע אמיתי יותר, הוא מרגיש שהרובוט רוקם עור וגידים, או שריון ופיגומים, אם תרצו, ובתוכו מתגברת מן תחושה חמה ופרוותית. הוא לא מקווה להשלים את התכניות לרובוט, זה לא יכול לקרות. אבל הוא כל כך נהנה לנסות. בטעות כל הידע הזה שהוא רוכש בתהליך נחשב לנכס גם בעולם האמיתי, אבל זה ממנו והלאה. גם הדברים שהוא אחראי עליהם בתעשייה אווירית (שם הצליח להתקדם דווקא יפה, יחסית לגילו) הם רק פרפראזה לדברים שעלולים או עלולים לא לעבוד בשביל הרובוט שלו. ושוב, איכשהו, בטעות, לרעיונות שלו נמצאים שימושים משמימים ויישומים בנאלים בדברים יומיומיים כמו מטוסים ומכוניות.