כוחות על

יש לי כוחות על. אני יכול לעבור ממקום למקום. זה קורה בהבזקים. רגע אחד אני במקום אחד, רגע שני אני במקום אחר. אבל אל תספרו לאף אחד. הבן שלי לא אוהב שאני מדבר על זה. הוא לא מאמין שיש לי כוחות. היה לנו וויכוח לפני כמה זמן, יום אחד הבזקתי לרחוב וויצמן בפתח תקווה והייתי צריך טרמפ חזרה. אז התקשתי לבן שלי. מן הסתם הייתי חייב לספר לו אז. אבל הוא לא האמין לי. "איך עוד אתה יכול להסביר שרגע אחד הייתי על האסלה בשירותים ורגע אחר בפתח תקווה?" אמרתי לו. "אבא.עברו יומיים מאז. דאגנו לך נורא!" הוא אמר לי. אז לא היה לי מה לומר.

כי אני חייב להודות. אני לא יודע למה כשאני מבזיק זה קורה תוך שניה אבל לצעירים זה נראה כמו יומיים. אולי זה קשור למהירות בה אני עובר ממקום למקום. זה גם מסביר למה אני מרגיש עייף כל כך אחרי כל הבזקה. תנועה במהירות כזו בטח דורשת המון אנרגיה. הבעיה היחידה, וזה דבר שאני לא אוהב להודות בו, היא שאני לא תמיד שולט ביעד אליו אני מבזיק. ושאני אומר לא תמיד אני מתכוון לאף פעם, מלבד פעם אחת שממש רציתי וזה הצליח. אבל זה היוצא מהן הכלל המעיד על הכלל. לא הצלחתי להבזיק רחוק, רק מהסלון למרפסת, ואף אחד לא יודע בדיוק כמה זמן עבר בין הרגע בו הבזקתי לבין הרגע בו מצאתי את עצמי מול הקיר במרפסת. ונראה שאף אחד לא שם לב להימלטות. ככה מחוכמת היא הייתה. אבל זה דרש ממני המון. הרגשתי רצוץ וחבוט. ועייף. נורא, נורא עייף. אני לא חושב שהרגשתי כל כך זקן כל החיים שלי מאשר אחרי ההבזקה הזו. איך עשיתי את זה? זה פשוט. עצמתי עיניים וביקשתי חזק חזק לא להיות שם. זו טכניקה שפיתחתי עוד כילד. את היכולת כנראה רכשתי רק בזקנתי.

אבל הכי גרוע זה לעצור את זה. את זה אני לא יודע לעשות בכלל. אני משתמש באותה הטכניקה רק הפוך. כשבאה לי "התחושה" אני עוצם את העיניים חזק וחזק ומבקש להישאר, אבל זה לעתים רחוקות עובד. כמעט לעולם לא למען האמת, וסביר להניח שכשאפתח את העיניים אמצא את עצמי במקום אחר ובזמן אחר, רחוק רחוק מכאן.

אבל אל לי להתלונן. אף אחד לא אמר שלהיות גיבור על זו משימה פשוטה, ולפי מה שקראתי (מספרי קומיקס ששאלתי מהאחיין שלי. הוא ממש מומחה בעניין ויש לו את כל הספרות המקצועית) אני גיבור העל היחיד שקיבל את הכוחות שלו בגיל כה מופלג. אז זה בסדר שאני לא שולט בהם, עדיין. לא כולם יכולים לשלוט בהם מייד. וזה גם בסדר שאני לא בטוח אם אני רוצה להיות גיבור על. מעט מאוד רוצים, ובסופו של דבר אלה הגיבורים הכי טובים שלא רוצים בתפקיד. אבל אל תגידו לאף אחד. אני לא רוצה להדאיג את הילדים. הם לא יבינו והם כבר דואגים מספיק. וחוץ מזה, איזה מן גיבור על הוא זה שלא שולט בכוחותיו? יש לשמור על חזות איתנה בזמן שאני עובד על להבין את טבע היכולות החדשות והמעניינות הללו.

בינתיים אני משחק את המטומטם. אני פשוט יושב שם ונותן להם לשבור את הראש מה לעשות איתי. זו טרחה, אני יודע. תאמינו לי שלא נעים לי לעשות את זה. אבל הם לא יאמינו, אם דבר מה על כוחותי החדשים יוודע לאובי זה עלול לשים אותי ואת כל משפחתי בסכנה איומה. אנו נרדף על ידי הממשלה. ארגונים סודיים ירצו לרתום את כוחתי לרשותם ועלולים להשתמש בבני משפחתי כתמריץ. אז אני משתף פעולה. אני עוטה על עצמי את מעטה הזהות הסודית של זקן סנילי. אני הולך לרופאים, לוקח את התרופות ומסכים עם כל הברבורים על "אלצהיימר". אין סכנה בזה. הם מנסים לרפא אותי ממחלה שאין לי. הכל כדי להחביא את זהותי האמיתית. וכשאני סוף סוף אצליח, כשסוף סוף אדע להשתמש ביכולותי, אוי ואבוי מה שאני אעשה! אני אזנק לתוך בניינים בוערים ואבזיק החוצה עם בחורות יפות. אני אוריד חתולים מעצים, אני אחתוך בתורים בקופות חולים. אני אבזיק כל כך מהר עד שאהיה צעיר שוב. אני אבזיק עד שיעברו כל כך הרבה זמן. אני אבזיק עד שכולם יהיו זקנים כמוני. ואז יהיה טוב שוב. אבל בינתיים אני מחכה שהבן יבוא לקחת אותי.

זה מה שבאטמן היה עושה.